אימפריית המתכת

​

1

"את היית אישה טובה, סהרה," אדוארד לחש בשקט, כאילו הכפר לא עלה בלהבות סביבנו, כאילו הלילה לא היה מלא בצרחות ובמוות. "עכשיו רוצי!"

"לא אדוארד!" צעקתי בקול רועד, מסרבת להכיר במציאות. תפסתי את הכתף שלו והבטתי בו מבעד למסך של דמעות. צווחה חדה קטעה את הלילה. צחוק פרוע נשמע. בית שנכנע לאש קרס לא רחוק מאיתנו ברעם מתגלגל.

אדוארד הוריד ממנו את היד שלי בשילוב של רכות והחלטיות. הוא הביט בי בעיניים משלימות ונענע בראשו. "הזמן שלנו נגמר, סהרה. רוצי כבר!"

"לא!" נענעתי בראשי, "אדוארד, אני עוד אראה אותך שוב! אני אבוא, ואני אמצא אותך ואני אוציא אותך!" הוא עמד והביט בי לעוד שבריר שנייה, דמות חשוכה וגבוהה, מוארת באור הצהוב מהמאפיה של הנרי שעלתה באש. לילי הקטנה בכתה באחת החצרות בהיסטריה ואז שתקה בפתאומיות. לנצח. הכפר ג'ונס-היל היה מלא בגלורקים אכזריים וקרים. נשרף, נבזז, נרמס. האוויר היה מלא בעשן, העשן היה מלא במוות, אבל לשבריר שנייה הבטתי בו כאילו כל זה קורה בעולם אחר.

אדוארד. גבוה, רזה אבל שרירי, עיניים חומות, טובות, משלימות. פרץ פתאומי של להבות האיר את הלחיים הגבוהות, את החיוך העצוב בקצה השפתיים, את המבט המקבל את הדין. "אף אחד לא יוצא מאימפריית המתכת, ילדה".

"אני נשבעת–"

"לכי כבר!" הוא קטע אותי, "אני אהבתי אותך בכל הלב, סהרה, אבל עכשיו, רוצי!"

 

ובשנייה הזאת העולם כאילו נחת סביבי. ים של כאוס, דם, פחד, צחוק קר. נשים צווחות, תינוקות בוכים, גברים מנסים להילחם, מתנשפים, נאנקים, נכשלים. גלורקים בוזזים, זכוכיות מתנפצות, קירות נופלים, אדוארד נעלם בחושך.

חשקתי שיניים, חיזקתי את אחיזתי בפגיון והתחלתי לרוץ. השבילים המוכרים נראו זרים כל כך, חומות העץ שכבו, שרופות ונלעגות. כל מה שסימל ביטחון, הפך לסכנה. כל מה שהיה טוב, הפך לרע. אבל לא יכולתי להתאבל. לא יכולתי לחשוב על אדוארד נכנס לביתן המשונה של האימפריה ונעלם. הייתי צריכה לשרוד. התעלמתי מהדמעות, מהכאב הבלתי נתפס, מסערת המחשבות, דילגתי מעל קורה בוערת והמשכתי לרוץ לקצה המערבי של הכפר הבוער.

"היי!" צעקה פתאומית הקפיאה את דמי ושבריר שנייה אחר כך דמות חשוכה קפצה אליי מאחורי הבית הישן של האב ארת'ור, התנגשה בי והפילה אותי על האדמה. איש מגודל רכן מעליי, מרים חרב ענקית וצוחק בשקט. "מנסה לברוח, אה?!"

יכולתי להריח את המילים של הגלורק. בירה ישנה, בצל חי, אכזריות. האיש צחק בחושך, התחיל להוריד את החרב אבל עצר בצעקה מופתעת. הפגיון שלי היה נעוץ בחזה שלו.

אפילו לא חשבתי לעשות את זה. הגוף שלי פעל מעצמו. המחשבה שלי הייתה בהלם מוחלט, התודעה שלי מוצפת בסערת רגשות, החזה שלי עלה וירד בחדות והריאות צרבו. אבל הידיים שלי פעלו בנחרצות. עוד לפני שהאיש קרס על האדמה, שלפתי את הפגיון חזרה, התגלגלתי, קפצתי על הרגליים והמשכתי לרוץ.

מהר יותר, מהר יותר! הריאות צרבו מעשן, הלחיים צרבו מדמעות, השרירים התכווצו והתמתחו, מנצלים את כל האנרגיה שאצורה בהם, החושים התחדדו, זה היה הקרב על החיים.

שאריות של חומה בערו באיטיות מלפניי. כמעט יצאתי מהכפר, אבל אז שמעתי קול גס מלפני, "לא יוצאים מכאן בחיים". דמות שחורה ענקית עמדה מאחורי הלהבות הנמוכות, מרימה חרב ענקית. בלי לחשוב חתכתי ימינה, מנסה להטעות אותו. אבל הדמות הרימה את הקול "וואו, אנשים! יש לנו כאן ברחן!"

מה שהיה חסר סיכוי, הפך לחסר סיכוי עוד יותר. שתי דמויות נוספות רצו אליי מכיוון הבתים ועוד דמות הגיחה מימין וחסמה את נתיב הבריחה שלי. לא יכולתי לחכות, כל שנייה של עיכוב תחמיר את המצב. פשוט לרוץ ישר, לחתוך עם הסכין, להתנגש, לפרוץ. התכוננתי לזנק קדימה אל הגלורק הגדול, ציפיתי בכל רגע להרגיש את החרב מבקעת את הבשר שלי, אבל אז צרחת קרב נשמעה משמאל. כל הגלורקים הסתובבו בהפתעה. הנרי האופה השמנמן עמד שם, מחזיק שולחן עץ קטן מעל הראש. הוא לקח נשימה אחת אחרונה והתחיל לרוץ אל הגלורקים.

"אין לי בשביל מה לחיות בלי ג'ונס-היל!" הנרי צעק ורץ כמו חיה פצועה. הוא זרק את השולחן הקטן על שניים שעמדו בדרכו ורק אחרי שבריר שנייה הבנתי שהוא צועק אליי. הוא הסתער על הגלורקים בידיים חשופות ובזעם אדיר, "אבל את, רוצי! רוצ–" יכולתי לשמוע את החרב ננעצת בגוף שלו, את האוויר נקטע, את הגוף הכבד נופל לאדמה, בשעה שמילאתי את צוואתו האחרונה. דילגתי מעל שאריות החומה הנשרפת ורצתי הכי מהר שיכולתי לכיוון היער האפל.