1

זה לא ממש נעים כשסמיטריילר מועך אותך למוות, ומובן שהנסיכה ג'והאנה לא נהנתה מהחוויה באופן יוצא דופן. היא הייתה מעדיפה בזמן הזה להיות שרועה על הספה עם גלידה בטעם ריבת חלב ביד וטלוויזיה מזמזמת מול העיניים. היא אפילו הייתה מעדיפה לצחצח שיניים ולנקות את המראה משאריות של משחה כדי שהיא תוכל לעשות לעצמה פרצופים. אבל היי, ג'והאנה לא בחרה למות, בסדר? זה פשוט קרה לה. וכשלוקחים את הכול בחשבון, זה בעצם לא היה ממש נורא.

כלומר, ברגע שבו היא נמעכה למוות, היא הייתה עסוקה בלחשוב על ערמת הכלים שתישאר בכיור כי היא לא מתכוונת לעשות שום דבר בנידון. ונכון, זאת לא מחשבה מאוד משמחת אבל מצד שני, גם לא כל כך מדכאת. ועד שהיא הבינה שהגוף שלה מעוך ברמה כזאת שאין מצב שהיא חיה, היא כבר לא הייתה בתוכו. וערמת הכלים הפכה בין רגע לבעיה של מישהו אחר.

היא ריחפה בערך שני מטרים מעל הגופה שלה והיא חשבה שבאמת, במצב כזה, עדיף כבר להיות בחוץ. כאילו, מי רוצה לחיות בתוך גוף מפורק לארבעה חלקים מדממים? נהג המשאית יצא, קילל וניסה להבין מה קרה. ג'והאנה חשבה שבעצם, היא זאת שאמורה לקלל, כלומר, זה לא ייתכן שמישהו גם ידרוס אותך וגם יקלל אותך, נכון? אבל לאורך כל חייה של הנסיכה, היא אף פעם לא חוותה את העולם כמקום הגיוני. והיא לא התכוונה להתחיל עם זה אחרי מותה.

כמה דקות מאוחר יותר, כשסירנות התחילו להישמע וג'והאנה חשבה שיתחיל להיות קצת מעניין, היא נשאבה דרך מנהרה ארוכה וחשוכה אל עבר נקודת אור שבהקה בקצה. הנסיכה כמעט ולא הרגישה את עצמה זזה. היא לא הרגישה את הלחץ הזה בבטן, משום שלא היה לה בטן. היא גם לא הרגישה את הרוח על העור משום שלא היה לה עור. מישהו אחר, כמובן, היה שואל את עצמו מה המשמעות של תנועה בלי גוף, אבל למזלה, היא לא הייתה מישהו אחר והיא לגמרי לא שאלה שאלות מסוג זה. ואחרי דקה שבה היא לגמרי לא חשבה על האבסורד שבתנועת דברים לא פיזיקליים, היא מצאה את עצמה עומדת בעולם לבן לגמרי. עם גוף פיזיקלי.

הלבן שעטף את גופה הפיזיקלי של ג'והאנה לא היה בוהק ומסנוור, אבל הוא היה נקי, אינסופי, ולמען האמת, די משעמם. היא הסתכלה לכל הכיוונים ואז עשתה את זה בסדר ההפוך. זה לא שינה כלום. הכול עדיין היה לבן. היא הרגישה כמו ציור ששכחו לצייר לו את הרקע. או כך לכל הפחות היא הניחה שציור כזה מרגיש. הנסיכה חשבה שזה משעמם בצורה איומה, ואם זה היה תלוי בה, היו שמים פה לפחות סניף של מקדונלד'ס או משהו כזה. היא חשבה על זה עוד רגע ואז התחילה ללכת. 

וכשהנסיכה צעדה על הרצפה הלבנה, הרקע העקשן נשאר לבן לחלוטין, כך שלמרות גופה הפיזיקלי, היא לא הרגישה שום התקדמות. ולמרות שכל חייה הנסיכה הרגישה שהיא צועדת במקום, כאן זה הרגיש מוחשי יותר. כאילו שמישהו עם חוש הומור מפותח במיוחד מנסה להראות לה איך היא בילתה את החיים שלה. את הנסיכה ג'והאנה זה לא הצחיק. היא נאנחה, העבירה יד בשערה הוורוד, סידרה את עגיל הפסיפלורה המיובשת, שעבר איתה את כל מאורעות היום ועדיין התנדנד בנאמנות מאוזנה השמאלית, והמשיכה ללכת.

אחרי מה שהרגיש כמו יום אחד לפחות, כלומר, פרק זמן שבו הוד מעלתה הייתה אמורה לאכול שלוש ארוחות, משהו תפס את העין שלה. זאת הייתה רק נקודה קטנה באופק, בגודל של זבוב גמדי, אבל זה בלט כל כך על הרקע הלבן שזה כאילו שמו לה מול הפנים שלט ניאון ענק ומהבהב עם הכיתוב "היי! הוד מעלתך! יש פה משהו!!!"

ג'והאנה עצרה במקום, קימטה את מצחה הנסיכותי וניתחה את המצב במהירות. היו שתי אפשרויות. או שזה היה סניף של מקדונלד'ס, או שלא. ולכן, אם יש שתי אפשרויות והאמת יכולה להיות כל אחת מהן, זה אומר שיש הסתברות של חמישים אחוז שזה מקדונלד'ס. עכשיו, ג'והאנה לא הייתה מתמטיקאית גדולה, אבל היה לה מספיק שכל כדי להבין שחמישים אחוז מקדונלד'ס באמצע שום מקום זה לא כזה רע. מי בכלל היה חושב שבכל הלבן הזה יהיה משהו? ועוד מקדונלד'ס! ג'והאנה הפסיקה מיד לקמט את המצח והתחילה לרוץ.

 

זה לא היה סניף של מקדונלד'ס. 

הנסיכה ג'והאנה הבינה את זה ברגע שהיא ראתה את האישה הזקנה שיושבת על כיסא נדנדה ותופרת חור בגרב. לא שבסניפים של מקדונלד'ס לא יכולות להיות נשים זקנות שיושבות על כיסאות נדנדה ותופרות חורים בגרביים. מובן שהן יכולות לעשות זאת. אבל במקרה הזה, זה כל מה שג'והאנה ראתה. היה לבן ואז לבן ואז לבן ואז אישה זקנה שיושבת על כיסא נדנדה ותופרת חור בגרב ואז לבן ואז לבן ואז לבן. 

"שלום הוד מעלתך, הנסיכה ג'והאנה," הזקנה אמרה בקול צרוד מעט, אבל נעים. היא לא הרימה את העיניים מהגרב. החור כנראה ריתק אותה. וזה מובן לגמרי. הגרב הזאת הייתה, כנראה, הפריט הכי מסעיר ברדיוס של אלפי קילומטרים.

"איך את יודעת את השם שלי?" ג'והאנה שאלה בחשד. "ואיך את יודעת שאני נסיכה?"

"המממ..." האישה קימטה את מצחה המקומט ממילא. "טוב, דבר ראשון, כתוב לך על האחורה של החולצה– שייך לג'והאנה, רחוב בלומברג 34, אם אתם מוצאים את החולצה הזאת, היא בטח נפלה לי מחבל הכביסה כי האטבי פלסטיק האלו, אתם מכירים אותם נכון? הם נשברים ברגע. בכל אופן, אשמח שתחזירו לי את החולצה. תודה!"

"א-אבל–"

"וכמובן, שאף אחת לא דואגת לבגדים שלה כמו נסיכה, כל ילד מבין את זה. חוץ מזה–"

"א-אבל את אפילו לא הרמת את הראש!"

"ג'והאנה, את קוטעת אותי," הזקנה נענעה בראש, עדיין מביטה בגרב. "בדיוק רציתי לומר – חוץ מזה שאני אלוהים."

"את מה?!"

"אלוהים," הסבירה אלוהים בהיגיון.

"המממ..." ג'והאנה קימטה את מצחה במחשבה. "אבל זה לא ייתכן. אני תמיד דמיינתי אותך כמו... לא יודעת, כמו אישה זקנה שתופרת חור בגרב."

"בדיוק," אמרה אלוהים. "לכן זה מה שאת רואה. ככה זה עם בני האדם כולם. אתם תמיד רואים את מה שאתם מדמיינים מראש. במשך כמה אלפי שנים הייתי עסוקה בלהיות גבר שרירי שמחזיק ברק ביד אחת ואיזו אלה מטופשת ביד שניה. כאילו, בחיי, למה מישהו חושב שאלוהים צריך אלה? מה, אני לא יודעת טאקוונדו? וברגעים האלו, הוד מעלתך, התנחמתי בכך שזה כל כך מטופש, שהמצב פשוט לא יכול עוד להחמיר. טעיתי."

אלוהים נאנחה וחזרה להתעסק בגרב שלה בריכוז אלוהי.

"אהמ…" ג'והאנה נענעה בראשה בבלבול, מנסה להבין אם היא אמורה להשתתף בצערו של אלוהים ואיך בכלל עושים משהו כזה. "אז, אה… כלומר, זה נהיה גרוע יותר?"

"הו בוודאי!" אלוהים נעצה את המחט בגרב ואז הרימה את מבטה אל הנסיכה. "באיזשהו שלב הפכו אותי לסבא טוב לב עם זקן ארוך ומגרד. מישהו שאמור ללטף את כולם, לחייך עשרים וארבע שבע ולומר לכולם שהוא אוהב אותם. זה כבר התחיל לעלות לי על העצבים, אבל אז עלה לכם רעיון חדש ומבריק. אם יש אלוהים, למה לא להתעלל בו, הא? מפה לשם, הפכו אותי למישהו צעיר בתת משקל בולט שעסוק בלהיצלב על שני קרשים שאפילו לא טרחו לשייף אותם. תגידי הוד מעלתך, סתם מתוך סקרנות, צלבו אותך פעם?"

"אה, ל-לא."

"יש לך מזל. תאמיני לי, זה לא ממש נעים. חוררו לך פעם את הקרסול עם מסמר, רק כדי שהגוף שלך לא יזוז? לא, סתם, מעניין אותי לדעת אם יש לנו חוויות משותפות."

"טוב," הנסיכה התחילה להרגיש לא בנוח. "אז אני מניחה שזאת לפחות הייתה התחתית. כ-כלומר–"

"הו לא!" אלוהים הרימה את מבטה. היו לה עיניים חומות עתיקות וגבות אפורות וסבוכות. "אחר כך החלטתם שאלוהים הוא משהו רוחני. מין עיקרון. מין רוח. מין כלום שכזה. את יודעת איך זה מרגיש להיות כלום?"

"המממ..." ג'והאנה משכה בכתף. "אני מניחה שזה לא מרגיש רע להיות כלום, אבל זה בטוח לא מרגיש טוב."

"כן," הזקנה הנהנה, "הבנת את הרעיון הכללי. אבל בחיי, להיות זקנה שתופרת חור בגרב, זה לחלוטין התפקיד הכי כיפי שהיה לי עד עכשיו. יש לך את הדמיון הכי בריא שנתקלתי בו מאז שבראתי בטעות את המין האנושי. ממש אהבתי אז זה. אני חושבת שכשאהיה גדולה אני אהיה תופרת, וכיסא הנדנדה הזה פשוט אדיר! את רוצה סיבוב?"

"א-אבל," ג'והאנה נענעה בראשה בבלבול. "את רוצה לומר שהמין האנושי היה טעות?"

"היי!" אמרה אלוהים, "מה חשבת? שאני התכוונתי לברוא אתכם?! איזה מין אלוהים את חושבת שאני?! מה אני סדיסטית? פסיכופתית? ילדה חרדתית עם רגשות נקם כלפי היקום כולו?!"

"אה…" הנסיכה הביטה לצדדים, אבל זה לא עזר לה. היא ראתה רק לבן. "ה-האמת היא אלוהים, שאף פעם לא באמת חשבתי על זה. התאולוגיה שלי תמיד הסתכמה באיזושהי תמונה של זקנה שיושבת על כיסא נדנדה ותופרת חור בגרב. מבינה?"

אלוהים הנהנה ואז חזרה להתרכז במחט ובחור. ג'והאנה עמדה לידה וחשבה.

"אה..." הנסיכה כחכחה בגרונה אחרי חצי דקה, "אלוהים? כ-כאילו, מה אמור לקרות עכשיו?"

"את יכולה לקרוא לי דיאנה," אמרה אלוהים. "יש משהו מלחיץ בזה שכולם קוראים לך אלוהים כל היום. את לא חושבת? איך את היית מרגישה במקומי? דיאנה זה מספיק בהחלט."

"אה, אוקיי אז, דיאנה. אבל מה בנוגע לשאלה שלי?"

"אה, זה, נכון," דיאנה נאנחה. "בדיוק עמדתי להגיע לזה, אבל כנראה שפשוט הדחקתי את המחשבה. היה לי נוח מאוד בכיסא הזה. יש תפקידים הוד מעלתך, שקשה להיפרד מהם. ובכן. בגדול יש שתי אפשרויות."

"גן עדן וגהינום?"

"ממש לא!" אלוהים שלחה לנסיכה מבט מלא סלידה. "כל הרעיון של גן עדן וגהינום הוא שאנשים יתנהגו בעולם שלכם בצורה סבירה, פחות או יותר. כלומר, כל התפקיד שלהם זה שאנשים יחשבו שהם קיימים, לא שהם יהיו קיימים באמת. בחיי, יש לך מוח, תנסי להשתמש בו מפעם לפעם. מה אני מקבלת מזה שאני זורקת מישהו ללבה רותחת בפועל? איך זה יותר טוב מרק להזהיר אותו?"

"אה... כלומר, לא יודעת. אף פעם לא ממש התעמקתי בזה. את מבינה אלוה– כלומר, דיאנה? אני ניצלתי את הזמן כדי לאכול פופקורן בטעם בצל ולראות טלוויזיה. אבל... דיברת על שתי אפשרויות?"

"כן, כן," דיאנה נאנחה. "אני כבר מגיעה לזה. האפשרות הראשונה היא לעשות את מה שכולם עושים. יש איזשהו חדר גדול שהכנתי פעם. יש שם כל מה שאתם יכולים לרצות. זה סוג של פיצוי על זה שבראתי אתכם. בגדול את אמורה להגיע לשם."

רעד קל עבר במורד גבה הנסיכותי של ג'והאנה. הייתה לה כבר התנסות אחת בקמפוס השלטון של פרופוליס במקום כזה שבו היה לה את כל מה שהיא רוצה. זאת לא הייתה חוויה נעימה באופן יוצא מגדר הרגיל. לכן באופן טבעי למדי, הנסיכה התחילה לחשוד בדברים מהסוג הזה. "א-אז מה האפשרות השנייה?"

אלוהים עצמה את עיניה לרגע, לקחה נשימה עמוקה, שאפה באיטיות ואז פקחה את העיניים והביטה בנסיכה. "אנחנו יכולים לעשות עסקה, אני ואת."