עלילות הנסיכה ג'והאנה בפרופוליס
סאטירה מופרעת ומעוררת מחשבה
עלילות הנסיכה ג'והאנה. פרק ראשון
1
הדבר המוזר הראשון שקרה לנסיכה ג'והאנה כשהיא פקחה את עיניה, היה עצם זה שהיא פקחה אותן לפני תשע בבוקר. הדבר השני היה ששני אנשים זרים לחלוטין ישבו בדממה בחדר שלה והביטו בה.
הנסיכה מצמצה פעם אחת ואז עוד כמה פעמים. היא הביטה מבעד לקורי השינה בחדר הקטן והמבולגן, מנסה להחליט אם זה חלום או מציאות. קרן שמש בודדה חדרה מהחלון והאירה חלקיקי אבק סוררים. בגדים ישנים היו מפוזרים על הרצפה. כמה קערות מלוכלכות היו פזורות על השידה. כל זה נראה לה רגיל לחלוטין, אבל שני האנשים שישבו בדיוק מולה והביטו בה, הם היו לגמרי לא במקום. אפילו במחשבה המעורפלת של אחרי השינה, היא הבינה את זה.
ג'והאנה הביטה בשעון הדיגיטלי הישן שהראה, ללא שום ספק, את השעה שמונה ארבעים ושש. אחר כך היא סקרה את הגבר והאישה שישבו מול המיטה שלה וניסתה לחשוב אם היא מכירה אותם. הגבר נראה כבן חמישים ומשהו, עם שיער אפור קצר, פנים מגולחות, חליפה אפורה ויוקרתית ועיניים כחולות ושלוות. האישה נראתה מעט יותר צעירה, היא לבשה חליפה חומה ומגוהצת ושיערה השחור נאסף בקפידה. הנסיכה מעולם לא ראתה אותם לפני כן.
"בוקר טוב, הוד נסיכותך," הגבר פתח בחשש.
וזה היה הרגע שבו הנסיכה החליטה באופן סופי שהיא חולמת. היא עצמה את העיניים, הסתובבה וחזרה לישון.
בפעם הבאה שהיא פקחה את העיניים, קרה רק דבר אחד מוזר. השעה כבר הייתה כמעט תשע ועשרה. אבל שני האנשים עדיין הביטו בה בסבלנות. הפעם האישה ניסתה את מזלה, "הוד מעלתך, אנחנו מצטערים להפריע את מנוחתך, אבל נשלחנו מטעם ה-CIA. זה עניין חשוב, אם תואילי בטובך ל-"
"מאיפה בשם פיליפ אתם יודעים שאני נסיכה?!" ג'והאנה התיישבה בכעס במיטה שלה, התעטפה בשמיכה ורודה עם ציור של מיני מאוס והביטה בהם בחשד.
"ובכן," האיש משך בכתפו, "את מבינה? כפי שאמרנו, אנחנו סוכני ביון, כן? מה-CIA. אפשר לומר שהתפקיד שלנו הוא לדעת דברים".
"אתם לא נראים כמו סוכני ביון," ג'והאנה משכה בכתפה.
"כן, זה נכון," האיש המשיך בסבלנות. "סוכן ביון אמור לא להראות כמו סוכן ביון, את מבינה? זה אחד הקטעים המבלבלים בעבודה שלנו, אבל-"
"מתרגלים לזה בסוף," האישה הנהנה. "בכל עבודה צריך להתרגל למשהו, את יודעת".
"תראו," הנסיכה נשמה עמוק וניסתה להיאחז בכוח בתיאוריה שמישהו פה משטה בה. זה נשמע לה טוב בהרבה מהאלטרנטיבה. "אני ראיתי לא מעט סרטים על סוכני ביון. תמיד יש שם אקדחים, יריות ומוזיקה דרמטית. אני לא שומעת שום מוזיקה דרמטית וזה אומר שאתם לחלוטין לא סוכני ביון".
"כן, אני יכול להבין את זה," האיש הנהן, "אבל תראי, הסרטים לא תמיד מדייקים בכל הפרטים".
"במיוחד לא במוזיקה," האישה הוסיפה.
"כן," האיש הנהן. "במיוחד לא במוזיקה".
"אבל-" ג'והאנה הביטה בעגיל הפסיפלורה המיובשת שלה, שנח ליד שעון המעורר על השידה. היא ידעה שאסור היה לה להוריד אותו בשינה. זה היה קמיע המזל שלה. רגע אחד היא בלעדיו ופתאום-
"תראי," האיש קטע אותה, "אם אנחנו לא סוכני ביון, זה אומר שאנחנו מתחזים לכאלו. כדי להתחזות בצורה כל כך מוצלחת, את צריכה להיות סוכנת ביון, מה שאומר שלא משנה איך תסתכלי על הסיטואציה, אנחנו כנראה סוכני ביון. מבינה?"
"אה..." ג'והאנה שמטה את הלסת. הנוירונים במוח שלה אפילו לא הספיקו להתמתח והאקרובטיקה המחשבתית הזאת הייתה לחלוטין מעבר לכוחותיה. "אז אם אתם סוכני ביון... זה כן מסביר איך אתם יודעים שאני נסיכה". היא ניסתה לאחות את המחשבות המנופצות שלה בעזרת היגיון בסיסי, "אף אחד אחר לא יודע את זה. אמא שלי סיפרה לי על זה בסוד לפני שהיא מתה ממנת יתר. היא אמרה שאנחנו צאצאים ישירים של הנרי השמיני, או השישי, או בכל אופן, איזשהו הנרי. אפילו פיליפ, החתול שלי לא יודע את זה, והוא יודע עליי הכול".
"בדיוק," האיש כחכח בגרונו ורכן קדימה, משעין את מרפקיו על הברכיים, "אז אם כך, אפשר להמשיך. אני דיוויד לואיס וזאת מירנדה מק'ארצ'י. אנחנו נשלחנו אלייך בעניין די... דחוף. וחשבנו-"
"בקצרה," מירנדה קטעה אותו, "אנחנו זקוקים לך. באנו לגייס אותך".
"אותי?!" הנסיכה הופתעה כל כך שראשה נחבט בקיר שמאחוריה. "תראו, שכנעתם שאותי שאתם סוכני ביון, אבל אתם בטח סוכני ביון מבולבלים מאוד. אני... אני אמנם נסיכה והכול, אבל אני מתפרנסת מניקוי חדרי מדרגות. בזמני הפנוי אני רואה טלוויזיה בפיג'מה של באגס באני ואוכלת פופקורן בטעם בצל. אגב, יש לי מתכון מעולה אם אתם-"
"אנחנו יודעים את כל זה," האיש קטע אותה, "כפי שאמרתי, זה פחות או יותר התפקיד שלנו, הוד רוממותך. לדעת דברים כאלו".
"גם את המתכון?" הנסיכה הביטה בהם בפליאה.
"גם את המתכון," דיוויד לואיס הנהן.
"א-אז מה לכל הרוחות אתם רוצים ממני? אולי התכוונתם לשכנה שלי? כ-כלומר, אני חושבת שיש לי שכנה. לכולם יש שכנה, לא?"
"השכנה שלך, היא נסיכה?" מירנדה ניסתה לדבר אל ההיגיון של ג'והאנה.
"אה, אני מניחה שלא, אבל-"
"תראי," דייוויד קטע אותה. "זאת בהחלט לא הדרך הרגילה שבה אנחנו מגייסים סוכנים. וגם לא הפרופיל הרגיל של המגויסים שלנו. יש לנו מבחני אישיות, מבחני אינטליגנציה, עמידה בלחצים, יכולות טכנולוגיות. אבל במקרה שלך-"
"פשוט היית נכשלת בכל המבחנים," מירנדה נאנחה ונשענה אחורנית בכיסאה, "אז פשוט ויתרנו עליהם".
"ג'והאנה," דיוויד נענע בראשו, "לעזאזל עם כל המבחנים, אנחנו זקוקים לך. ה-CIA זקוק לך. המדינה זקוקה לך. זה בקשר לפרופוליס".
שקט כבד השתרר בחדר. מירנדה הביטה ברצפה במבט רציני ודייוויד סקר בדממה את החדר המבולגן. הוא שלף חפיסת סיגריות מאחד הכיסים ומצית מכיס אחר ואז העביר כמה שניות מהורהרות בניסיון להדליק את הסיגריה. ג'והאנה הביטה בו המומה. מעולם לא לימדו אותה מה לומר בסיטואציות כאלו. היא ייחלה לכך שלפחות פיליפ יהיה איתה, אבל פיליפ לא נהג להתעורר לפני השעה אחת עשרה. וגם אז הוא התעורר רק כדי לגרגר כמה דקות ולהירדם שוב.
"פרופוליס," מירנדה קטעה את הדממה, מדברת בטון רציני, כאילו המילים עצמן מסוכנות, "פרופוליס היא סוד שמור. מן הסתם המידע הכי סודי בהיסטוריה של ה-CIA. זאת פרשה מטורפת, מהפכנית, מסוכנת, מטלטלת. ואנחנו בכנות... לא ממש יודעים מה לעשות עם הדבר הזה".
"טוב, אם זה כל כך סודי..." ג'והאנה ניסתה לחמוק מהעניין, "אז אתם בטח לא יכולים לסמוך עליי. בכנות, אני לא הייתי סומכת על עצמי. אני בטח אספר לכולם תוך דקה על הפרופוליס הזאת. באמת, מחר בבוקר זה כבר יהיה בעיתונים. אולי אפילו בעיתונים של מדינות אויב! אני במקומכם הייתי הולכת לשכנה שלי. כלומר, אני חושבת שיש לי שכנה. והיא בטח ממש טובה באקדחים וכאלו. אני חושבת ששמעתי פעם מוזיקה דרמטית מהדירה ההיא. אולי היא אפילו-"
"אה, זאת לא בעיה," דייוויד משך בכתפו, "את יכולה לספר למי שאת רוצה. ממילא אף אחד לא יאמין לך".
"בכל אופן," מירנדה המשיכה, "פרופוליס היא כנראה משהו בין עיר גדולה לממלכה קטנה. במשך שנים לא היינו בטוחים שהיא בכלל קיימת. התחלנו לקבל רמזים כבר לפני יותר מארבעים שנים, אבל רק לפני חמש שנים, הבנו שזה באמת נכון. יש ממלכה כזאת. היא קיימת. והיא מסתורית ומשונה ומפחידה ובלתי מובנת. אה, והיא נמצאת במרכז ניו יורק".
"מה?!" ג'והאנה טלטלה את ראשה, שיערה הוורוד והפרוע הסתחרר סביבה, אבל זה לא שינה את דעתם של הסוכנים.
"כן, יש הרבה הפתעות בניו-יורק," דייוויד נאנח, שאף מהסיגריה ומילא את החדר בעננת עשן מחניקה וארבעים ושלושה חומרים מסרטנים.
"שלחנו לשם סוכנים כמובן," מירנדה הנהנה מבעד לעננה. "סוכנים אמיתיים, הוד מעלתך. כאלו שעברו הכשרה יסודית. סוכנים שעבדו איתנו במשך שנים ארוכות והכרנו באופן אישי. למעשה, שלחנו שנים עשר כאלה עד עכשיו. איבדנו את כולם".
"מה?!" רעד קל עבר במורד גבה הנסיכותי של ג'והאנה. היא אהבה סכנות רק כשהן היו מוגבלות לתחום המסך של הטלוויזיה. והיא אהבה לראות את זה כשהיא לבושה בפיג'מה, אוכלת פופקורן בטעם בצל ומלווה בחתול מגרגר. הסיטואציה הנוכחית הייתה שונה לחלוטין. "א-אז מה עשיתם?"
"אה, ובכן," דיוויד משך בכתפו, הוציא את הסיגריה מהפה והחזיק אותה בשתי אצבעות, "עשינו את הדבר שאנחנו הכי טובים בו. התעלמנו מהבעיה. דמיינו שפרופוליס לא קיימת, הפסקנו לשלוח לשם סוכנים לפני שלוש שנים וזה עבד. מאז לא איבדנו יותר סוכני ביון".
"אבל אז-" מירנדה נאנחה והעבירה יד בשערה השחור והאסוף, "לפני חודשיים, משהו נורא קרה, הוד רוממותך, ולדבר הנורא הזה קוראים מייקל לינדרו".
"מה?!" הרעד בגבה של הנסיכה, הפך לרעידת אדמה, שתיים וחצי בסולם ריכטר, "אתם מתכוונים למייקל לינדרו המפורסם?
"בדיוק אליו," דייוויד נאנח ועצם עיניים לרגע. "הפושע הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. מואשם ברצח של שלושים ושניים אנשים, העברת מידע למדינות אויב, הלבנת כספים, סחיטה באיומים. כל פשע אחר שתצליחי לחשוב עליו, הוא כבר חשב איך לעשות אותו ואיך להתחמק מעונש. ניהלנו אחריו מרדף עיקש, יחד עם המשטרה וה-FBI. היינו מאוד קרובים ללכידה שלו, אבל הוא ברח".
"לפרופוליס?" הנסיכה שאלה בחשש.
"לפרופוליס," מירנדה הנהנה. "למעשה, אנחנו חושדים שהוא נכנס ויוצא משם על בסיס קבוע. אנחנו חושדים שזה הבסיס שלו. אנחנו חייבים למצוא אותו. ובגלל זה אנחנו צריכים אותך".
"היי, תקשיבו," הנסיכה ניערה את שיערה הוורוד, "א-אני, כלומר, אני באמת מבינה את החשיבות של כל זה, ואני ממש מאמינה בפטריוטיות וגבורה למען האנושות. הסרטים הכי טובים הם על אנשים כאלו, אתם יודעים, אבל למה דווקא אני?"
"תראי," דייוויד לואיס הוציא את הסיגריה מפיו, הביט בתקרה ואמר, "אנחנו מחפשים בקדחתנות כבר חודשיים מישהו שיוכל לעשות את זה. פרצנו לכל טלפון בחצי הכדור המערבי".
"מה גיליתם אצלי?"
"ובכן," האיש נענע בראשו, "תסתכלי לרגע סביבך, הוד מעלתך. מה זה שם מאחורייך, על הקיר?"
"אה, זה-" הנסיכה כיווצה את גבותיה בבלבול, "זה פשוט פוסטר. אתם יודעים. פוסטר של הביטלס, מה הבעיה בזה? אני מתערבת איתכם שבחצי מהבתים יש-"
"הוד מעלתך," מירנדה נכנסה לעזרתו של דייוויד, "את כבר בת ארבעים ושלוש, לא אמור להיות לך פוסטר של הביטלס. וגם לא חתול ג'ינג'י שמנמן בשם פיליפ, או שיער ורוד".
"א-אני לא מבינה, זה פשוט הטעם האישי שלי, מה אכפת לכם מ-"
"אם כבר מדברים על דברים שלא אמורים להיות לך," דייוויד הסביר בקול נינוח והצביע על השידה, "אני לא יודע איך לומר את זה בצורה עדינה, אבל לא ממש אמור להיות לך עגיל פסיפלורה".
"היא הייתה פסיפלורה אורגנית," הנסיכה ניסתה להצטדק, אבל הסוכן לא אפשר לה.
"והנה, על הקיר פה שמאחוריי," הוא קטע אותה והסתובב בכיסאו. הקיר כולו היה מלא בכיתוב מבולגן ועקום בפנדה אדומה. "תני לי להקריא בבקשה".
דייוויד כחכח בגרונו והתחיל. "מאה ארבעים ושמונה סיבות לכך שאני עדיין רווקה".
"טוב," הנסיכה העבירה יד בשערה, "רשימות זה תמיד דבר טוב-"
"ברשותך," דייוויד המשיך, "בואי נקרא קצת יחד. המממ... בואי נראה, הנה. 34. בגלל שאני אוהבת בצל חי. 46. כי אני שונאת גברים. 47. וגם נשים. 53, כי אני חכמה מדי (ככה אמא אמרה לפני שהיא מתה ממנת יתר). 121. כי אני לא אוהבת לצאת מהבית. 122. וגם לא מהמיטה. טוב..." האיש נאנח, "נראה לי שאת מבינה על מה אנחנו מדברים?"
"לא," ג'והאנה נענעה בראשה, "אני לא מבינה".
"ובכן..." האיש שאף מהסיגריה, "את יודעת מה קרה לסוכנים ששלחנו לפרופוליס?"
"מאיפה אני אמורה לדעת? לא סיפרתם לי". ג'והאנה חטפה את עגיל הפסיפלורה וחיברה אותו לאוזן שמאל, לפני שהמצב ידרדר עוד יותר.
"אה, נכון," דייוויד הנהן. "בדיוק רציתי לספר לך. ובכן, שלושה מהם נהרגו עוד לפני שהגיעו למקום. ארבעה נעלמו בפרופוליס ומעולם לא חזרו. אין לנו שום מושג מה עלה בגורלם. חמישה הצליחו לחזור, אבל לא הצלחנו להוציא מהם שום מידע".
"למה?"
"משום..." דיוויד היסס, מחפש את המילים. הוא פתח את הפה ואז סגר אותו ולבסוף הביט במירנדה במבט נואש.
"הוד מעלתך," מירנדה רכנה קדימה ונחלצה לעזרתו של דייוויד. "הסוכנים האלו, הם לא חזרו כמו ששלחנו אותם. משהו קרה להם. משהו רע".
"מ-מה קרה?" ג'והאנה שאלה בפחד.
"בואי רק נאמר," מירנדה אמרה בשקט, "שכיום... שפיותם מוטלת בספק".
"א-אבל מה איתי?" הפחד השתלט על הנסיכה לגמרי, "אם אני אלך לשם א-אני-"
"זה לא יקרה לך, הוד מעלתך," מירנדה אמרה מיד. היא שלחה יד וליטפה את כתפה של הנסיכה. "את מבינה? השפיות שלך כבר עכשיו מוטלת בספק".