בפונדק
אני צונחת על ברכיי בהפתעה, מנסה להאחז באדמה הבוצית ולמלא את ראותיי באוויר. כאב חד ננעץ בתחתית בטני. אני בולעת צעקה חדה, נושכת את שפתי התחתונה ומאמצת כל שריר בגופי, כמו מנסה לדחוף את הכאב החוצה.
נאג'ם קיארה מגיע פתאום מאיפושהו, כורע על ידי ומביט בי בחשש וציפייה, "זה התחיל סמארי?" הוא לוחש, "זה התחיל?"
אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומהנהנת, דמעה קטנה מצליחה איכשהו לפרוץ את עפעפיי וידו הגדולה והמאובקת של נאג'ם נחה על כתפי הרועדת. הוא נעמד, צועק אל הרוחות כמה מילים שאני לא מצליחה לתפוס והמחשבה שלי הולכת ומיטשטשת. הזמן מתערבל עם הרקיע המשחיר והכאב שאוחז את תוך תוכי מתערבב באדמה הרטובה בשלוליות. קולות לא מוכרים מדברים מעליי. אני מנסה לנשום, מנסה להכניע את הכאב ומילים מתערבבות בחוסר הגיון מסביבי.
"צריך לקחת אותה לניו דלהי."
"כן, למרפאה של ד"ר מודיק."
"לא נאפורי, לא, היא לא תספיק."
"ננסה."
"אבל..."
"חייבים, חייבים."
"טוב אבל אם..."
"אז נעצור באיזה פונדק. חייבים לנסות."
ידיים נשלפות משום מקום ומרימות אותי על עגלה שאני לא יודעת מתי הגיעה ואיך. הכאב מרפה באיטיות אל מין שקט מחניק, אבל העיניים עצומות, הזיכרון מעורפל ואני יודעת, הכאב יכה שוב ושוב כמו גלי ים עיקשים.
אני לא יודעת כמה זמן נסעה העגלה או מי היה עליה, עיניי ראו דברים אחרים. הנה, אני עומדת על יד נהר רחב ומלטפת את בטני. רגליים קטנות בועטות בי מבפנים בעדינות רכה, תינוקית. אני מעבירה את ידי בסיבובים קטנים, נוגעים ולא נוגעים, מנסה להרגיש, מנסה לדמיין איך הוא נראה שם בפנים, איך הוא יראה כשיהיה גדול, או תהיה גדולה. האם יהיה לה טוב? או שחייה יראו כשלי? עוד גל של כאב מתפרץ, כמו זוג ידי ברזל שתופס את בטני ובאיטיות אכזרית מתחיל ללחוץ, למעוך, לסחוט. אני מתפתלת על תחתית העגלה ונאג'ם תופס בידי ומשליך לי כמה מילים רכות. אני עוצרת את הנשימה והוא אומר לי לנשום, אני מכווצת והוא אומר לי להרפות. עשר שניות שהמחשבות כולן מסתחררות במערבולת של לחץ, כאב, בכי. עשרים שניות. שלושים שניות. ואז נשימה. רוח ערב מגיעה מאיפושהו והידיים מרפות לאט לאט והנשימה חוזרת ואני שוכבת במיטה בכפר. השעה בטח שלוש או ארבע לפנות בוקר והעיניים פקוחות. מעולם לא אהבתי דבר בעולם הזה כמו שאני אוהבת את הכדור הקטן שמתרפק על חום בטני, אוכל את האוכל שלי ומאזין בקשב לדפיקות ליבי. מעולם. את אימי בקושי הכרתי, אפילו את דמותה אני לא ממש זוכרת ואבי היה איש קשה. ונאג'ם... טוב, נאג'ם הוא איש טוב והוא מגלה חיבה כלפיי, אבל הוא מגלה חיבה כלפי נשים רבות ולא פעם גם כלפי גברים. אני עוצמת עיניים ומתענגת על תזוזה קטנה שממלאת את ליבי באושר קטן, מאופק. והידיים, הן זוחלות אל מרכז בטני, יורדות מטה ומתפלות כמו נחשים חסרי רחמים סביב רחמי, אוחזות, מהדקות ומתחילות ללחוץ.
"אהההה!!" אני שומעת את עצמי. מתנשפת, מנסה להרים את הראש מריצפת העגלה, זיעה קרה מכסה אותי וטיפה של ריר מנטפת מזווית הפה שלי.
"זה מתחיל נאפורי, חייבים..."
"לא, לא נאג'ם. אבל היא חייבת להגיע למרפאה של ד"ר מודיק."
"אז נקרא לו לכאן, אי אפשר להסתכן. יש פה פונדק קטן, אני מכיר אותם."
"אבל... טוב, אבל תביאו בינתיים מיילדת טובה."
כמה ידיים אוחזות בי כמו בחפץ ורק נאג'ם מבטיח בקול רך שיהיה בסדר. המחשבה ממשיכה להתערבל והזמן מאבד ממשמעותו. אני רק יודעת שאיכשהו הגעתי למיטה קשה ומיילדת זקנה התחילה לחלק לי הוראות.
"תדחפי סמארי, תדחפי. עכשיו."
כל כך הרבה זמן ניסיתי לדמיין את פני התינוק הקטנות והאדומות, את האופי, את הקול הדקיק, את ה... "אההה!!" אני לא מצליחה יותר לעצור את הצעקות. יד מגיחה מאחוריי ומקררת במטלית לחה את מצחי והבטן שלי כמו נדחפת מתחת לאבן ריחיים. מתכווצת, נמעכת, נסדקת.
אנשים נכנסים לחדר. זרים שלא הכרתי, מטושטשים מבעד לדמעות. "הנה הוא יוצא!" קוראת המיילדת, "הנה, תדחפי. רק עוד קצת."
לא... אני מתפללת, לא... תשאר בתוכי עוד דקה, עוד שתיים... "הנה סמארי, זה בן!" בכי תינוקי דק, נרגש, קריאות של שמחה. "יופי!" אומר קול לא מוכר, עכשיו תניחו אותו בידיה של האם! המיילדת לוקחת את התינוק המופתע ומניחה אותו בידיה של אישה בלבוש מערבי שעומדת ליד הדלת.
