הניצול
אני מתקרב אל אולם הזית שבמרכז היישוב. מאחר, אבל לא ממהר.
אני יודע בדיוק מה יהיה בטקס. זה כבר שנים אותו דבר. אותו הקול הצרוד של מרים, רכזת התרבות, שבט מעפילים ישירו את אותם השירים, יעקב נתזנון וחני קוטווינסקי יספרו את אותם הסיפורים.
אני כבר זוכר בדיוק איך דוד של נתנזון קפץ מהחלון יחד עם אחיו לייבל'ה בדיוק כשהגרמני פרץ את הדלת. איך הגרמני קילל, איך היה צרור, איך לייבל'ה נפל, אבל הדוד של נתנזון המשיך לרוץ. שמעתי כבר עשרות פעמים איך אמא של חני קוטווינסקי עמדה ליד החפירה, איך היא שמעה יריה, נפילה, יריה נפילה, איך זה התקרב, איך שניה לפני היא התעלפה והתעוררה כשהיא מכוסה בגוויה המתפתלת עדיין של אחותה שיינדל. אני יודע הכל, אבל טקס הוא טקס ויש דברים שחייבים לכבד.
אני מגיע לפתח האולם ונעצר בהפתעה.
האולם מלא.
לא, לא מלא בנציגי שמונים המשפחות שבישוב. אני מתכוון, ממש מלא. אין לי איך להיכנס. פיזית. האולם פשוט מלא. מאות אנשים, אולי אפילו יותר. זקנים וזקנות וילדים ונערות. חיילים, חיילות, שוטרים, בחורי ישיבה חבושי מגבעות, עארסים עם עגילים בגבה, בחורות עם חולצות של אמריקן איגל, נשים חבושות כיסויי ראש צבעוניים. כולם דחוסים. דחוסים כמו... אני לא רוצה לחשוב על דוגמה.
מוזר... אני חושב לעצמי ומנסה להידחק לפחות אל הפתח. מאיפה הגיעו כל ה... אני לא מכיר פה אף אחד חוץ מחיים בן-משה בצד השני ואני חושב שאני רואה את טליה שקולניק במרחק של שלוש או ארבע מטר, אבל עשרות אנשים מפרידים בינינו. אני מנסה לסמן לה משהו, אבל הרמקול חורק ואישה לא מוכרת בגילאי הארבעים עולה לבמה. היא לבושה שמלה חומה ומבט עצוב. כובע קש, ידיים אוחזות בהתרגשות את המיקרופון.
"אני רוצה לספר לכם על אבא שלי, לייבל'ה" היא פותחת ומתחילה לספר איך הוא היה ילד קטן בעיירה ואיך הוא אהב את החיידר ואיך הגרמנים דפקו על הדלת ו- "ואז..." היא אומרת בקול קר, "ואז הוא קפץ מהחלון יחד עם אחיו הגדול והגרמני ירה צרור אחד ו... ואבא שלי מת".
האישה ממצמצת לרגע ואז מתפוגגת כמו אדים מקומקום. שקט משתרר לשבריר שניה באולם ואז עולה לבמה חייל עם קומטה אדומה וירכית מגוהצת.
"אני רוצה לספר לכם על סבתא שיינדל" הוא פותח ומספר את סיפורה של ילדה קטנה שהגיעה עם משפחתה עד לאותה החפירה הנוראה, "היא שמעה יריה, נפילה, יריה, נפילה ואז... ואז היא הרגישה שהבטן שלה נקרעת ועוד לפני שהיא פגעה באדמת החפירה, היא מתה" החייל מהנהן בעצב ומתפוגג כמו האישה שלפניו.
עוד שבריר של שקט וזקן בשטריימל עולה לבמה, מספר איך הגיע לחדר קטן וצפוף, "וכשהברזים נפתחו" הוא אומר במבטא יידישאי כבד, "ידעתי שזה הסוף. הרגשתי איך הראש מתערפל, איך ההלשון צורבת ואז... ואז מתתי" ובזה הוא התפוגג.
ועוד נער מתולתל עולה, מספר ומתפוגג, אישה צעירה, בחור עם ראסטות, איש מגולח ומסודר ועוד אחד ועוד אחד והאולם הולך ומתרוקן, הולך ומתרוקן וכשחני קוטווינסקי עולה סוף סוף ומספרת על האמא שלה, אני מסתכל סביבי, נשארו באולם עשרים או שלושים אנשים שאני מכיר, ברקע אותו הסיפור ששמעתי כבר עשרות פעמים. הסיפורים כולם התאדו ורק זה- ניצל.