נר אחד ביער
שלג מצטבר בחושך על צמרות יער אורנים.
בקתת עץ מבודדת עומדת בקרחת יער. כיצד הגיעה עד לכאן? אין איש יודע.
"אבא?" ילד בן שמונה או תשע עומד על יד החלון, לבוש מעיל שחור מרופט, ומרים אל אביו עיניים גדולות, תוהות, מתפלאות. ידיו של האב מסדרות שמן בחנוכיית חרס, אבל מבטו נודד הרחק אל היער, מעבר ליער, לעולמות שאין איש יודעם.
"כן" הוא עונה ברכות. קו צר של חיוך מבצבץ מתוך הצער שעל שפתיו.
"א-אבל" הילד מחפש מילים, גבות עיניו הדקות מצטמצמות, כמו תוהות על מהות הרוע בעולם. "אבל אבא, באמת ניצחנו את היוונים?"
האב מהרהר לרגע, כאב בלתי מוגדר בעיניו. מה הן רואות? אין איש יודע.
"לא," הוא מנענע בראשו ונאנח, "לא ניצחנו אותם".
הילד משפיל מבט ונצמד לרגלי אביו שמדליק נר ומברך בקול שקט, רועד. נר שמן אחד ועוד אחד ועוד אחד. האב מקבע את השמש בקצה חנוכיית החרס ומלטף בחיבה את ראש הילד, שולח לו חיוך מדוד.
"עכשיו ניצחנו אותם".