דוגי
דוגי היה החבר הראשון שלי. אולי גם האחרון. אני לא יודעת עדיין. אבל הוא לא היה ממש חבר מהסוג הרגיל. הוא היה דובי מפרווה בצבע חום בהיר עם אזניים גדולות ועיניים מפלסטיק ישן. אה, והוא גם ידע לדבר.
כן כן, אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם. היא בטח מדמיינת הילדה הזאת. היא רק בכיתה ב' ואתם יודעים איך זה בגיל הזה. יש כל מיני דמיונות. אני מכירה כבר את כל המחשבות האלו, אבל זה לא אכפת לי. אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים. דוגי לימד אותי שאני לא צריכה להתייחס למה שכל אחד חושב. חוץ מזה, שהוא באמת דיבר.
מצאתי אותו זרוק על המדרכה ליד הכניסה לבית של אמא. זה היה אחד הימים שזה היה התור שלה, כי אבא כנראה היה בפגישה חשובה וסודית. או שהוא ישן, כי בלילה תהיה לו פגישה כזאת. אמא לא הרשתה לי לאמץ את הדובי, אבל אני בכיתי והיא הייתה עסוקה מדי בעבודה, אז היא הרשתה לי בסוף. וזה היה מזל גדול כי דוגי היה החבר הראשון שלי, ואולי גם האחרון. אני עדיין לא יודעת.
אמא שלי עסוקה מאוד. היא מוכרת אבקות סודיות. אז היא צריכה ללכת לכל מיני מקומות סודיים ולהיפגש עם אנשים סודיים ולצאת באמצע הלילה. גם אבא מוכר אבקות סודיות. פעם הם היו עובדים ביחד, אבל היום כבר לא, אז אני נמצאת כל לילה בבית אחר.
בכל מקרה, בלילה החזקתי חזק את הדובי החדש ובכיתי, כי התגעגעתי, אבל לא ידעתי למה. חשבתי על המורה המעצבנת והילדים המעצבנים והעבודה המעצבנת של אמא שיצאה לפני כמה דקות בשקט מהבית וחיבקתי את הדובי הכי חזק שיכולתי. ופתאום שמעתי קול.
"היי, ילדה, את מועכת אותי. בחיי, אני בקושי נושם".
"וואו," אמרתי בהפתעה, "אתה מדבר".
"אז מה," הוא ענה. "גם את".
"כן, זה נכון," אמרתי אחרי מחשבה קצרה. "אבל אני ילדה. ילדות אמורות לדבר. לפחות כשזה לא בזמן שיעור. ודובים לא אמורים לדבר בכלל".
"המממ..." הדובי הרהר כמה שניות, "יש כל מיני דברים שאמורים להיות והם לא קיימים ויש כל מיני דברים שלא אמורים להיות והם קיימים. אני הסתובבתי קצת בעולם. לפחות את זה אני יודע. בכל מקרה, קוראים לי דוגי. איך קוראים לך?"
וככה התחילה השיחה הראשונה שלי עם החבר הראשון שלי. דיברנו אולי שעה או שעתיים עד שנרדמתי עם חיוך על הפנים. ומאז, בכל לילה, בשקט בשקט, היינו מתלחשים. וכשאבא או אמא היו יוצאים לעבודה הסודית שלהם היינו צוחקים בקול.
דוגי היה מספר לי סיפורים מצחיקים על עולמות רחוקים ואני הייתי מספרת לו על המורה מיטל שמביאה מיליון שיעורי בית וצועקת כשלא כותבים יפה. הוא היה מספר לי על הרפתקאות ונסיכות ודרקונים ואני הייתי מספרת לו על העבודה המעצבנת של אבא ואמא ועל החברים המעצבנים שלהם שצובטים בלחי וחושבים שזה נעים. הוא היה מספר על מלחמות רחוקות ואני על עינת שהזמינה ליומולדת שלה את כל הכיתה, אבל שכחה להזמין אותי, והוא היה מספר על דוב זקן שאף פעם לא הזמינו אותו לשום דבר, אבל הוא למד איך להיות הדוב הכי שמח בעולם.
ככה, לילה, אחרי לילה. פעם אצל אבא ופעם אצל אמא, כמעט שלושה חודשים. אבא ואמא לא שמו לב כי יש להם עבודה מאוד חשובה, אבל בחודשים האלו למדתי לחייך ולמדתי קצת לצחוק ולמדתי לדבר בקול. אפילו הצלחתי יותר בתרגילים בחשבון.
ואז היה לילה אחד ארוך כשישנתי אצל אמא והיא בדיוק חזרה הביתה וסגרה את הדלת בשקט. דוגי לחש לי שאני אהיה בסדר ושאני לא אדאג. צחקתי בשקט. ברור שאני אהיה בסדר. אבל הוא התעקש. "לא, לא. אל תדאגי, באמת יהיה בסדר".
וחצי שעה מאוחר יותר היו דפיקות חזקות בדלת. ארבעה שוטרים נכנסו פנימה בצעקות ולקחו איתם את אמא. עוד אישה אחת שהגיעה איתם נכנסה לחדר שלי ואמרה לי שקוראים לה עדינה ושהיא תדאג לי ושוטר אחר שנכנס אחריה הרים את דוגי.
"עבודה טובה דוגי," השוטר אמר, "עבודה מעולה".