משהו משונה קרה במגדלור הדרומי שבקצה מפרץ גייטלנד. רוח
בוקר מלוחה חדרה אל המפלס העליון, שם ישב שומר המגדלור
והתעסק בניקוי הפנס. לפתע הוא הרים את ראשו, הביט החוצה
אל האופק ואמר בקול חולמני, "אני רוצה לנגן בכינור".
זה אולי לא נשמע משונה כל כך אם מניחים ששומר המגדלור הוא
זקן חביב עם תלתלים מאפירים ועיניים גדולות גדושות בנוסטלגיה.
אבל זאת הנחה שגויה לחלוטין.
לוגוס 43XJ נעמד על רגליו המתכתיות, צעד אל החלון והביט בים
בבלבול. הוא הוצב במגדלור לפני שתים עשרה שנה, כמה ימים
אחרי שיוצר על ידי חברת אי ג’י רובוטיקס. מאז הוא פשוט מדליק
את הפנס בלילה, מכבה אותו בבוקר, מכווין אוניות ומתקן תקלות.
אבל הוא מעולם לא רצה דבר.
הרובוטים של אי ג'י רובוטיקס היו הרובוטים המתקדמים בעולם.
הם ידעו אינספור נתונים. הם יכלו לערוך חישובים מסובכים
ולבצע משימות מורכבות. הם היו חזקים ומהירים, אדיבים
ומנומסים, אבל הם לחלוטין לא תוכננו כדי לרצות דברים. ולכן,
משפט אחד תמים של רובוט על ראש מגדלור נידח, הצביע על
התקלה החמורה ביותר שידעה החברה אי פעם.
חלק ראשון–
לוגוס יוצא למסע
לוגוס
6
"זאת כנראה תקלה באחת מהמערכות המוחיות", לוגוס הרהר
לעצמו. "הרי רצון... באמת, זה דבר כל כך מטופש. כל כך אנושי,
אקראי וגחמתי, אין שום סיבה שרובוט הגיוני ומחושב כמוני ירצה
משהו אחד על פני משהו אחר. בטח שלא לנגן, שזאת פעולה
שפשוט יוצרת רצף תדרים מסוים של גלי קול שלא שונה מהותית
מרצף התדרים הנוכחי". לוגוס נענע בראשו וחזר למדוד את
מהירות הגלים. הוא הניח שהתקלה תיפטר לבד והרצון פשוט
ייעלם. אבל הוא טעה. הרצון לא נעלם.
ככל שהבוקר נמשך, המצב הלך והחמיר וכשהשעון הפנימי של
הרובוט הורה על השעה עשר עשרים ושלוש, לוגוס כבר היה
מוטרד. הוא כל כך רצה לנגן בכינור, עד שהוא הרגיש שאם ינגן, זה
יהיה הדבר הכי טוב, משמעותי וחשוב שעשה בכל שתים עשרה
שנותיו.
וזאת כמובן, מחשבה כל
כך מטופשת, שהמוח החד
וההגיוני של לוגוס פשוט לא
הצליח להכיל אותה. המעגלים
המוחיים שלו התחילו
להתחמם, מפיקים זמזום
מדאיג. הראייה שלו נעשתה
מטושטשת והוא התחיל
להסתובב במעגלים, נתקל
בחפצים אקראיים.
הוא ניפץ את אחת השמשות
שבראש המגדל, הדליק את
הפנס וסנוור ספינה מזדמנת. אבל הרצון הסורר לא נעלם.
עד השעה שתים עשרה בצהריים המצב יצא לגמרי משליטה.
הטרנזיסטורים הקטנים במוחו של לוגוס התחממו בצורה
מסוכנת, המחשבה שלו התערפלה, נורית אזהרה כתומה
התחילה להבהב מאחורי אוזן שמאל. הוא גנח, דבר שלא עשה
לוגוס
7
מאז ומעולם. אחר כך הוא גנח שוב, אבל בפעם השנייה זה כבר
לא היה דבר שלא עשה מעולם. בסופו של דבר הוא ניפץ עוד
שמשה ודפק את הראש בקיר. אחר כך הוא התיישב, נשען
אחורנית על הקיר ועצם עיניים. אבל הרצון האקראי וחסר הביסוס
עדיין נשאר. וזה היה פשוט בלתי נסבל.
ואז צלצל הטלפון.
קו הטלפון הותקן לפני שנים, עוד כשבני אדם איישו את תפקיד
שומר המגדלור. בשתים עשרה השנים האחרונות הטלפון אף
פעם לא צלצל, אבל כפי שכבר הובהר, צלצול הטלפון לא היה
הדבר הראשון שקרה בפעם הראשונה בשתים עשרה השנים
האחרונות.
"באג!" קילל לוגוס קללה רובוטית טיפוסית, "שתתמלאו כולכם
בקורוזיה!" וכך הוא נעמד ודידה אל עבר הטלפון הקווי המאובק.
"הלו?" הוא ענה בקול רובוטי.
"אה..." ענה קול גברי מהוסס מהצד השני, "הכול בסדר שם?" וכך
לוגוס ידע שבצד השני של הקו עומד בן אדם. רובוטים פשוט לא
מתקשרים כי הם יודעים שמשהו לא בסדר ואז שואלים אם הכול
בסדר.
"המממ..." לוגוס חשב בקול. "אני חושב שכן. הגלים די נמוכים. בין
שלוש עשרה לשלושים ואחת ס"מ. רוח דרום-דרום מערבית. אין
עננים. שיא הגאות בעוד ארבעים ושלוש דקות".
"אהמממ... כן", ניסה האיש, "אבל הכול בסדר איתך?"
"איתי?" שאל לוגוס. "אני מניח שכן, חוץ מזה שהצ'יפים במוח שלי
רוטטים".
"מה הצ'יפים עושים?!"
לוגוס
8
"רוטטים. זאת מילה נרדפת לרועדים. הכוונה היא שהם זזים
במהירות מצד לצד. אמפליטודה נמוכה, תדר מהיר. חוץ מזה,
הסוללה חורקת. תוך ארבע וחצי שעות היא התרוקנה בתשעה
עשר אחוזים, מתשעים ושמונה לשבעים ותשעה. יש עומס יתר
במעגלים החשמליים, המאוורר בכשל מוחלט, הטרנזיסטורים
במוח מתחממים. תדר השעון עלה מחמישה ג'יגה הרץ לשנים
עשר, המוח שלי כנראה הולך להתפוצץ, אבל חוץ מזה, אני מניח
שהכול בסדר".
"א-אבל"... הייתה שתיקה קצרה ואז המשיך האיש בפאניקה
אנושית טיפוסית:
"אבל מה קרה?"
"אני רוצה", לוגוס לחש באיטיות.
"אתה מה?!" האיש כמעט צעק.
"אני רוצה לנגן בכינור".
"א-אבל –" שתיקה ארוכה נשמעה מקו הטלפון. שמונה עשרה
נקודה שבע שניות, אם לדייק, ובסופו של דבר אמר האיש בקול
שמנסה להיות סמכותי ובוטח: "תקשיב טוב, לוגוס, אין שום
בעיה, תחזיק חזק, אנחנו כבר באים לתקן אותך", ובכך ניתק את
השיחה.
לוגוס הבין ש"לתקן אותך" זה אומר "להשמיד אותך ולהחליף
אותך ברובוט אחר". לא שהייתה לו בעיה עם זה. לרובוטים
המשוכללים של אי. ג'י. רובוטיקס אין פחד קיומי מהאין המוחלט
והבלתי ידוע שאחרי המוות. אבל הוא כן רצה לנגן בכינור.