איך הרמב"ם הציל את האמונה היהודית

תגובה למאמריו של הרב ד"ר משה רט

לפני זמן מה קיבלתי ממשה רט קישור לארבעה מאמרים קצרים ומעולים על המהפכה האנטי-הגשמתית של הרמב"ם ועל השלכותיה הבעייתיות. המאמרים מראים כי ההתנגדות להגשמה, עליה גדלנו כולנו, היא לא מובנת מאליה מבחינה היסטורית, וגם מוליכה לפגעים רוחניים. באופן אישי, נהניתי מאוד מהמאמרים, מהניתוח ההיסטורי, מהבירור הנוקב ומהזווית הבלתי רגילה.

להלן קישור למאמר הראשון (ומתוכו אל השאר)

אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמרים הללו. הם קצרים ומעוררי מחשבה.

על אף שאני מסכים עם רוב הדברים שנכתבו במאמרים הללו, היחס למהפכה של הרמב"ם היה די שלילי. ובעיני, שלא בצדק. אכן, הרמב"ם חולל מהפכה. כן, היא הייתה מהפכה קיצונית. לא, חז"ל לא היו פילוסופים אריסטוטליים. גם לא כלב בן יפונה, או ברק בן אבינועם. כן, הרמב"ם התנגד לאל הפרסונלי והביא לנו אל מרוחק ומרוקן מתוכן שלא ניתן לומר עליו דבר. כל זה נכון. ויחד עם זאת, קשה להתעלם מהברכה העצומה של המהפכה האנטי-הגשמתית. מהפכה שבלעדיה, קשה לדעת אם היהדות הייתה שורדת.

במאמרים הנ"ל, התפיסה השכלתנית הרמב"מית הוצגה באור לא מאוד חיובי. היא מתוארת כאיזשהו קידוש של ההיגיון שעולה על כל התורה כולה. קידוש שמרוקן את האל, הופך את היהדות לסניף של אריסטו וגם כשלעצמו, הוא די מגוחך. כלומר, למה לקדש את השכל כאשר ברור שאנחנו לא יודעים הכל. מה שלא הגיוני אתמול, הגיוני היום ומה שלא הגיוני היום, יהיה הגיוני מחר. מדוע עלינו להתייחס להיגיון שלנו בכזאת מוחלטות? אפשר פשוט להאמין. אפשר לקרוא את הפסוקים, גם אם אריסטו לא היה מקבל אותם.

לתחושתי, כמי שבסך הכול מזדהה עם השכלתנות הרמב"מית, הרגשתי שהיא הוצגה בצורה שטחית ואפילו מעט פנאטית. כמעין "כת" של השכל. ועל כן, במאמר תגובה זה, אני רוצה לחדד כמה נקודות בתפיסת הרמב"ם, ובהיגיון הרמב"מי, שלדעתי לא הובנו כמו שצריך. אני גם רוצה להסביר מדוע המאבק הבלתי מתפשר של הרמב"ם היה כל כך חשוב להמשך קיומה של היהדות.

התגובה שלי לא תהיה כלפי רוב הנאמר במאמרים של הרב משה רט שכן ככלל, אני מסכים עם הדברים שהוא כתב. יתרה מזו, אני חושב שאנשים לא מבינים מספיק את המהפכנות ואת הגישה ה"לא מסורתית" שהציג הרמב"ם. והדברים הוצגו במאמרים בצורה מלומדת ומעניינת. אם כן, רק אנסה להסביר את ההיגיון מאחורי השכלתנות ה"קיצונית" של הרמב"ם. אנסה להאיר את המפעל שלו באור חיובי יותר וגם, אנסה להסביר למה לדעתי, הרמב"ם הציל את האמונה היהודית.

אלו הנקודות שאותן ארצה להבהיר.

א. האם הרמב"ם רוקן את המשמעות מהאל?

ב. ההיגיון כיסוד במשנת הרמב"ם

ג. יחס הרמב"ם לעל-טבעי

ד. מדוע בעצם, הרמב"ם התנגד להגשמה?

ה. למה דווקא היום ברור שהרמב"ם הציל את האמונה?

האם הרמב"ם רוקן את מושג האל מתוכן?

ובכן, אני חושב שגם כאן ד"ר רט צודק. האל של הרמב"ם הוא די משעמם. אי אפשר לומר עליו כלום. הוא לא אוהב אותי, לא מקשיב לצרות שלי, לא מלטף אותי כשאני עצוב. הוא אפילו לא רוצה שאניח תפילין. הוא לא אל פרסונלי. הוא אל פילוסופי. אז כן. הרמב"ם מרוקן את האל מתוכן. אבל הוא לא מרוקן את היהדות מתוכן. התוכן עובר לאדם. וגם למסורת. וגם לתורה. והאל הוא השאיפה. הוא נקודת המגוז. הנקודה הרחוקה אליה לעולם לא נגיע. חיי הדת של הרמב"ם הם חיים מלאים, מעניינים ותוססים. אבל בצורה אחרת. במילים אחרות, על אף שהרמב"ם בהחלט רוקן את מושג האלוהות החיובי מתוכן, הוא לא רוקן את החיים מתוכן ולא את היהדות מתוכן.

ההיגיון כבסיס הדת.

מה עושה הרמב"ם כשיש התנגשות בין פסוקים להיגיון? מפרש אחרת את הפסוקים. הוא לא משנה את ההיגיון. נראה שאצל הרמב"ם, ההיגיון הוא מעל הכול. או מתחת להכול. וזה נראה משונה ומוזר משתי סיבות. א. זאת לכאורה תפיסה מאוד לא דתית. הדת, הרי, דבקה בקול שמגיע ממקום גבוה יותר. היא אינה מוגבלת למשוואות ולוגיקה. זה מרגיש כאילו מבחינת הרמב"ם אריסטו גבוה יותר ממשה רבינו. וזה צורם. ב. דת או לא דת, זה נראה כמו שכרון כוח של ההיגיון. האין גבול לשכל? האם הרמב"ם לא מודע למגבלות הלוגיקה? האם נבטל כל דבר רק משום שעיסת הנוירונים שלנו לא מסוגלת להבין אותו?

ובכן, אני רוצה לענות על שתי השאלות הנ"ל.

א.  האם הליכה אחרי השכל היא דבר שהדת יכולה לסבול? והתשובה היא -- כן. לא רק שהיא יכולה לסבול, היא מוכרחת לסבול. אין שום אפשרות אחרת. כי השכל הוא פשוט מה שיש לנו. זה מה שיושב לנו בתוך הגולגולת. זאת המחשבה שלנו. כל טענה שנטען, כל אמונה שנאמין, הרי היא בנויה על היגיון כלשהו. על השכל שלנו.אם נחליט ללכת עם הפסוקים ולא עם טיעונים אריסטוטליים, הרי זה בגלל שיש לנו טיעון בדבר נכונות הפסוקים. אחרת, למה שנתייחס לכמה מילים על קלף? הטיעון הזה, קבלת סמכות הפסוקים, הרי הוא סוג של היגיון. מחשבה בשכל האנושי שלנו. זאת טענה שהשכל שלנו שוקל. מעריך. מקבל או לא מקבל. אם מישהו חווה התגלות ועל סמך כך מקבל דעה מסוימת, ובכן, זהו גם סוג של היגיון. בסופו של דבר, בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא, אנחנו תמיד נתונים בתוך איזשהו היגיון. בתוך מחשבה וכלי מחשבה. אנחנו לא יכולים לדלג על השלב הזה. גם אם נהיה מיסטיקנים. גם אם נהיה ברסלברים. אנחנו עדיין מתחילים את החשיבה שלנו מאיזשהו היגיון. השאלה איננה האם הדת מבוססת על היגיון. השאלה היא האם היא מבוססת על היגיון טוב. וזה כל מה שהרמב"ם מנסה לעשות. לבסס אותה על היגיון טוב.עכשיו, ניתן כמובן לשאול, האם ההיגיון האריסטוטלי (האנושי!) טוב יותר מההיגיון (האנושי גם כן!) המעניק סמכות לפשט הפסוקים. שאלה טובה. ניתן לדון בכך. אנחנו יודעים מה הרמב"ם חשב. אנחנו יודעים מה אחרים חשבו. אבל בטח שאין כאן שאלה בדבר סמכות ההיגיון. זאת רק שאלה של איזו היגיון אנושי טוב יותר.

ב.  וזה מוביל אותנו ישירות לשאלה הבאה. האם הרמב"ם עד כדי כך העריץ את ההיגיון? והתשובה היא לא. אנחנו יודעים שלא. אנחנו יודעים ממקומות רבים שהרמב"ם היה ער מאוד למגבלות השכל. במידה מסוימת, כל ההגות שלו כולה היא הבנת מגבלות השכל. בזה בדיוק הוא עוסק. אבל הוא גם ידע שזה מה שיש לנו. ולכן, מוטב שהשכל יהיה כמה שיותר טוב. כמה שיותר מסודר. שיטתי. רציני. מוטב שנגדיר מה אנחנו יודעים ומה אנחנו לא יודעים. שנדבר על מה שכן, ושלא נדבר על מה שלא. למעשה, הרמב"ם מודע למגבלותיו הרבה יותר ממקובלים או מיסטיקנים שונים שמדברים על מה שגם לטענתם הם אינם מבינים. בקיצור, לא רק שזה לא הוגן להציג את הרמב"ם כאיזשהו מעריץ של כוח ההיגיון האנושי, אלא הוא כנראה האחרון שניתן לומר עליו דבר מעין זה.

יחס הרמב"ם לעל-טבעי

במאמרים של ד"ר רט עלתה טענה שהרמב"ם, ויותר מכך תלמידיו, התנגדו לעל-טבעי. הם הכחידו את המלאכים המכונפים, את גן העדן וגהינום. התנגדו לכל פיסת לחלוחית נשמתית ורוחנית שיש בעולם. הכל בשם ההיגיון. וכיום, אנו רואים שהמציאות לפעמים עולה על כל דמיון. הקוונטים ותורת היחסות קיעקעו את כל מה שחשבנו לפשוט וברור. לשווא, מסתבר, התכחשנו לכל מה שלא עלה בקנה אחד עם תפיסתנו ההגיונית המוגבלת.

ברצוני לעשות מעט סדר בנושא, מכיוון שזה נושא חשוב ונוגע כנראה בלב חשיבתו של הרמב"ם. קודם כל, אני רוצה להבחין בין שני סוגי היגיון שהרמב"ם מבדיל ביניהם. אני אקרא להם היגיון ניסיוני והיגיון מהותי. היחס של הרמב"ם אליהם שונה מאוד.

היגיון ניסיוני- היגיון ניסיוני אומר שאדם לא יכול לקפוץ לגובה שלושים מטרים. מדוע? ככה. אנחנו מכירים בני אדם, אנחנו יודעים איך הם. הם פשוט לא מסוגלים לדברים כאלו. אני אוסיף ואומר שעל גבי ההיגיון הזה, התפתח בסופו של דבר המדע. הרמב"ם מקבל בהחלט דברים הנוגדים סוג זה של היגיון. מדוע? מפני שהוא מודע למגבלות השכל. אמת נכון הדבר, שהוא לא מאוד אוהב על טבעי מסוג זה. והוא מנסה להכניס ניסים אלו למערכת הטבע. אבל הוא מקבל את זה שדברים מעין אלו יכולים לקרות.

מדוע הוא לא אוהב את העל-טבעי הזה? מפני שכל טענה שנטען, בנויה על הבנה של דברים. והבנה של דברים, בנויה על הפשטה של הכלל שעומד מאחוריהם. (תפוח ועוד תפוח הם שני תפוחים. גם פיל ועוד פיל. ואז יש הפשטה של העיקרון -- אחד ועוד אחד הם שניים. או לדוגמה, אמא אמרה "פרח" והצביע לשם. השכן אמר "פרח" והצביע לשם. כנראה ש"פרח" הוא הצמחים האלו עם העלים הצבעוניים) אנחנו חיים וחושבים על סמך ניסיון שמקוטלג לקבוצות ולחוקים. בין אם אנחנו מתמטיקאים צרפתיים ובין אם אנחנו בני שבט נידח בבוצוואנה. כדי לטעון איזושהי טענה, תהיה זאת הטענה הקדושה והטהורה ביותר, אנחנו זקוקים לחשיבה. כדי לחשוב, אנחנו זקוקים להכללה. כדי להכליל, אנחנו זקוקים לכך שדברים יישארו במקום שלהם. אם תפוח ועוד תפוח הם שני תפוחים, ואילו פיל ועוד פיל הם שלושה. סתם. ללא סיבה. אזי כלי החשיבה שלנו מתמוטטים. ואי אפשר לטעון שום טענה. ולכן הרמב"ם התנגד למתכלמין שניסו להוכיח את האל על ידי הנס. אומר הרמב"ם: אי אפשר להוכיח משהו על ידי חוסר סדר. אם אין סדר, אין טענה. (ואם תאמר- גם בניסים יש סדר. סדר אלוהי עליון. הרי שהם כבר הופכים לטבע. כי זה עובד בצורה מסודרת. ברת תחזית). וגם כיום, עם כל ההתקדמות ופלאי המדע, עדיין הדברים נכונים כביום כתיבתם. אנחנו עדיין פועלים על פי סדרים. אפילו תורת הקוונטים המשונה, לא תוכל להתקיים, אם ניסוי שני הסדקים יעבוד לפעמים, ולא יעבוד בפעמים אחרות. סתם. בקיצור, הרמב"ם צודק היום כפי שצדק אז. הניסיון לבסס טענה על בסיס העל-טבעי, שומט את עצם המושג "טענה". ולכן הרמב"ם לא אהב את העל טבעי הזה.

אבל כאמור, כשזה בא בצורה מסוימת, הרמב"ם מסכים לקבל ניסים שכאלו. הוא לא שולל את העל טבעי, הוא רק שולל בניית תפיסת עולם על העל-טבעי. הוא שולל התבססות על העל טבעי. העל טבעי מסמן את מגבלות החשיבה האנושית. לעולם לא את הבסיס לה.

כל זה, כאשר אנו עוסקים בחוסר היגיון ניסיוני. אבל הבעיה האמיתית של הרמב"ם היא עם חוסר ההיגיון המהותי. זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה דבר שהרמב"ם שולל מכל וכל.

היגיון מהותי- חוסר היגיון מהותי, הוא לטעון טענה שאין בה משמעות. רבים רבים מהטענות שנטענות היום, הינן חסרות כל פשר. מדוע? מפני שהשפה יודעת ללכת רחוק יותר מהמחשבה. אנחנו יודעים לומר את המשפט- "משפט זה הוא שקרי". אבל אין לנו מושג מה משפט כזה בעצם יכול לומר. אנחנו מסוגלים לומר "אור שחור" אנחנו מסוגלים לומר, "מרובע על משטח ישר שצלעו ואלכסונו שווים" אנחנו יודעים לומר שספירת חכמה שופעת על ספירת בינה. השפה מסוגלת לטעון את טענת השילוש (דוגמה של הרמב"ם. מתנצל.) ולומר שהאל הוא אחד, אבל הוא שלושה. אנחנו יכולים לומר שהאל הוא כולו טוב, שהוא כל יכול ושהוא מקור הרוע. אנחנו יכולים לומר המון המון דברים. אבל אין להם משמעות. מפני שאין לנו מושג מה בעצם אמרנו. אנחנו לא מסוגלים לתאר את זה. לא מסוגלים לדמיין את זה. זאת לא טענה אמיתית, משום שזאת בכלל לא טענה. (בניגוד לאדם שקופץ לגובה שלושים מטרים, שם יש טענה, אנחנו מבינים אותה, מדמיינים אותה, אלא שניסיוננו סותר אותה)

אנחנו לא שוללים חוסר היגיון מהותי בגלל שאנחנו האנשים הכי חכמים בעולם. לא בגלל שמובטח לנו שלעולמי עולמים האנושות לא תגלה משהו חדש. לא בגלל שהשכל הוא חזות הכול. לא בגלל שכל המציאות צריכה לכוף את ראשה בפני ההיגיון של אריסטו. אנחנו שוללים חוסר היגיון מהותי פשוט מפני שאמרנו מילים שאנחנו לא מבינים. ולכן הן חסרות משמעות. זה הכול.

לדעתי, רוב רובה של המיסטיקה אותה הרמב"ם שולל, נופלת בקטגוריה זו. היא יפה, היא מרגשת, היא מעוררת השראה, והיא לא אומרת שום דבר. ניתן להסתכל על כל שרשראות הטיעונים הארוכות והמורכבות של הרמב"ם, כאיזשהו ספורט אריסטוטלי. לדעתי זאת טעות. זהו ניסיון להבין, האם טענה שנטענה הינה ברת משמעות. לפעמים ניתן להבין מיד אם טענה אומרת משהו או לא, אבל לפעמים צריך לנתח כדי להבין. משל למה הדבר דומה? למשוואה מתמטית סבוכה ביותר שאנחנו מנסים בכלים מתקדמים לפשט אותה עוד ועוד, שלב אחרי שלב כדי לראות האם בסופו של דבר, נגיע ל- "איקס שווה לא איקס". אם כך יקרה, הרי שמההתחלה, זו הייתה משוואה לא הגיונית. לא הגיונית, במובן המהותי. כי אין לנו שום מושג מה זה אומר שתפוח הוא לא תפוח. כל החישובים המורכבים רק מנסים לומר לנו האם אמרנו מילים ריקות, או לא. לפעמים טיעון נראה בעל משמעות במבט ראשון, פשוט מפני שזה נושא מסובך. וצריך הרבה מאוד "פילוסופיה" קשה ויבשה כדי להראות שבעצם, אנחנו לא מבינים מה הטיעון אומר.

בקיצור, כשהרמב"ם מתנגד לדעות "רוחניות" שונות, הוא לא אומר, "אני תלמיד נלהב של אריסטו, ואתה סותר את אריסטו, אז אני לא מקבל אותך". הרמב"ם יודע לחלוק על אריסטו כשצריך. אבל מה שהוא כן אומר זה, "חשבתי על הדברים עד הסוף. פישטתי את המשוואה. וגיליתי שהיא לא אומרת שום דבר בעל משמעות".

הדרישה הכה בסיסית הזאת של הרמב"ם, פשוט להבין את מה שאנחנו אומרים, הייתה במקום בעבר והיא במקום גם כיום. ואולי היום אנחנו זקוקים לרמב"ם הרבה יותר ממה שהיינו זקוקים לו אז.

מדוע בעצם, הרמב"ם התנגד כל כך להגשמה?

אצל הרמב"ם יש רמות של אמת. יש אמת שנקראת: "אפשרי המציאות". לדוגמה: זאת אמת שאני יושב בביתי בזמן שאני כותב שורות אלו. אבל זה לא מוכרח. זה במקרה כך. זה היה יכול להיות אחרת. לכן, על אף שזה אמת, זה לא אמת. אני חושב (וזאת ספקולציה שלי) שזאת הסיבה שהרמב"ם לא מאוד העריך היסטוריה כמדע. (בשונה נניח, מהרב קוק. שאצלו ההיסטוריה היא כנראה המדע החשוב ביותר). נכון, צלאח א-דין ניצח בקרב קרני חיטין. נכון. אבל באותה המידה הוא יכל להפסיד. ולכן, כשאנחנו לומדים על קרב קרני חיטין, אנחנו לא מגלים משהו מהותי בעולם. משהו מוכרח. משהו מחוייב המציאות. לעומת זאת, מתמטיקה היא מדע של ממש. פיזיקה. אסטרונומיה. בטח ובטח שמדעי האלוהות. אחד ועוד אחד הם שניים. היום, אתמול ומחר. זה מהותי לעולם. זה מחוייב המציאות. זה אמת במובן העמוק של המילה.

כשהרמב"ם רוצה להבין את האל עד כמה שניתן, הוא לא מחפש אנקדוטה היסטורית. הוא לא מחפש אמת "אפשרית המציאות" הוא לא מחפש אל שניתן לדמיין אותו כך וגם ניתן לדמיין אותו אחרת, אלא שבמקרה זה נכון וזה לא. הוא מחפש את האמת המוחלטת. מחוייבת המציאות.

אל מוגשם, פרסונלי, הוא לעולם "אפשרי המציאות". יש לו אופי מסויים, על אף שיכל להיות לו אופי אחר. יש לו רצון מסוים, על אף שיכל להיות לו רצון אחר. אולי הוא בחר בעם ישראל, ואולי זאת אמת, אבל הוא גם יכל לבחור בסינים ולכן, גם אם זה נכון, זה לא נכון.

יתרה מכך-

אם יש אמת שהיא אפשרית המציאות, עלינו לשאול למה היא קרתה כך ולא אחרת. לדוגמה- כל היסטוריון מתחיל שקורא על קרב קרני חיטין, מנסה להבין, מדוע ניצח צלאח א-דין? מה גרם לאבירים המיומנים והמשורינים להפסיד? מהו הגורם המוקדם יותר במערכת הסיבות-תוצאות שגרם לקרב להסתיים כך ולא אחרת. לעומת זאת, אנחנו לא שואלים מה הגורם לאחד ועוד אחד להיות שניים. (פילוסופים כן יכולים לשאול שאלות מורכבות מאוד על אקסיומות מעין אלו, אבל הם לא מחפשים גורם חיצוני, אלא היגיון פנימי כלשהו). כל דבר שהוא "אפשרי המציאות" יכול ליטות ימינה או שמאלה וכשהוא נוטה לאחד הצדדים, אנחנו מניחים גורם אחר שגרם לו לכך. ממילא, אם האל הוא מוגשם ופרסונלי, כלומר, אפשרי המציאות, נצטרך לשאול, מה גרם לו לכך ולא לכך? מה גרם לאל לבחור בישראל ולא בזולו. מה גרם לו לצוות על שבוע של שבעה ימים ולא של עשרה, כפי שעשו במהפכה הצרפתית? וממילא, אם משהו גרם לו לזה, הרי שהוא לא המקור הראשוני, כלומר, הוא לא באמת האל. (וגם אם נאמר שהוא גרם לעצמו, זה אומר שהוא מחולק באיזושהי צורה כי יש בו גורם ונגרם, וממילא החלק הנגרם הוא לא באמת האל, אלא החלק הגורם. וממילא יוצא שאין לנו אל פרסונלי. אלא אם נגיד שגם החלק הגורם פרסונלי. ושוב נצטרך להניח גורם לגורם. כך עד אינסוף)

לסיכום העניין- להבנתי את הרמב"ם, ההגשמה פשוט סותרת את עצם המושג "אל". את הראשוניות שבאל. את הבסיסיות שבאל. את היותו המניע הבלתי מונע. אם האל הוא פרסונלי, מוגשם, הוא כבר לא הבסיס. כמוהו כזאוס ואתנה. הוא פועל, אבל גם נפעל. הוא חלק מהוויית העולם. לא שונה בהרבה מאיתנו, בעצם. למרות שייתכן ויש לו שרירים חזקים יותר.

איך הרמב"ם הציל את האמונה היהודית.

גם כאן אני רוצה להסביר למה המאבק בהגשמה הינו כל כך חשוב, אלא שבניגוד לסעיף הקודם, שבו ניסיתי להסביר את תפיסת הרמב"ם בעניין זה, כאן אני רוצה לחרוג מתפיסתו ולהסביר למה בסופו של דבר, ללא כל קשר לאיך שהרמב"ם תפס את העניין, תרומתו לאמונה היהודית הייתה קריטית.

ד"ר רט דיבר במאמריו על התפתחות הפילוסופיה המודרנית שנהייתה ספקנית יותר ויותר ובעצם, לא ממש השאירה מקום לאל. המסקנה הייתה, אם הבנתי נכון, שאמונה ופילוסופיה קשיחה ולוגית, בסופו של דבר לא יכולות לדור יחד. וזה הרגיש כמעין האשמה של כל המפעל הלוגי. הפילוסופיה, כך או כך תוביל אותנו לדקארט, ואז לקאנט, ואז לניטשה. ולכן המפעל הזה בעייתי מיסודו.

אני מסכים פחות או יותר עם העובדות, אבל חושב שה"אשמה" רחוקה ואף הפוכה. הרמב"ם לא יצר את ההיגיון. ההיגיון הוא חלק מאיתנו. הפילוסופיה היא תוצר של אנשים רבים בעלי כנות ומחשבה עמוקה. היא לא "אשמה" של אף אחד. גם בלי הרמב"ם, היה ניטשה. גם בלי הרמב"ם, הדת והלוגיקה לא תמיד חברות מאוד טובות. והרמב"ם הוא זה שמאפשר להן בכל זאת לחיות יחד. הרמב"ם איננו הבעיה, אלא הפיתרון.

ומהו הפיתרון?

שלילת ההגשמה, כמובן.

אסביר.

ברגע שאדם אומר משהו על העולם, הוא יוצר מעין "תאוריה". והתאוריה הזאת יכולה להיות נכונה, או לא נכונה. ניתן להטיל בה ספק. וזאת הבעיה העמוקה שבהגשמה.

אם אני אומר שעל הר האולימפוס מתגורר אל חטוב ומזוקן בשם זאוס שיושב ושותה נקטר, אז יש לי תאוריה. אולי היא נכונה ואולי לא. אני יכול לעלות על ההר ולחפש את האל הזה. אולי אמצא, ואולי לא אמצא. ולכן, האמונה היוונית נמצאת במצב בעייתי מאוד. היא ניתנת להפרכה ולערעור.

עכשיו, זה לא רק שאולי מישהו ישתמש בצילומי לוויין של הר האולימפוס כדי להפריך את הפנתאיזם היווני. זה בסיסי יותר מזה. ברגע שאני טוען טענה, עוד לפני צילומי לוויין, אני ארצה איזשהו ביסוס לטענה הזאת. וכאן טמונה החולשה. למה בעצם, להניח שיש זאוס ששותה נקטר? למה שלא ישתה קפה? (כפי שהייתי עושה אני, אילו הייתי במקומו) למה זאוס? למה לא דולפין מעופף? למה לא מלפפון קרב? למה ולמה ולמה. למה להניח את כל הדברים האלו? על סמך מה?

עכשיו, אם אנחנו חיים ביוון העתיקה שבה, ניתן לשער, אנשים לא היו הכי משכילים וספקנים, אז סבבה. ישבנו פעם סביב איזו מדורה וסיפרו לנו סיפור מרתק ואנחנו ממשיכים איתו. אוקיי. אבל הפילוסופיה מתפתחת. החשיבה נהיית ספקנית יותר. היא דורשת תשובות. היא שואלת למה. ולכן, אסור בתכלית האיסור להגשים.

כי ברגע שאנחנו מגשימים, אפילו במילימטר, אנחנו חשופים ל"למה". אם אנחנו אומרים שהאל חסר גוף והוא אחד יחיד ומיוחד, אבל אנחנו רק מוסיפים שהוא גם טוב, אנחנו כבר בבעיה. כי זאת כבר תאוריה על העולם. יש לנו טיעון שאומר שבבסיס העולם עומד משהו טוב. ואנחנו עכשיו צריכים להוכיח את הטיעון הזה. איך נעשה את זה? למה שנאמין בזה? כן, זאת מחשבה יפה. כן, יש אנשים שמוכנים להאמין במחשבות יפות, אבל אם אנחנו כנים עד הסוף, למה שנאמין באל הזה? ולמה לא באל אחר? אולי האל בעצם לא כל כך טוב? (דוגמה טובה לכך היא איבוד האמונה של אנשים שעברו את השואה. עבורם האמונה הייתה תאוריה הגורסת שיש גבול לכמות הרוע שיכולה להיות בעולם. והתאוריה הזו לא הוכיחה את עצמה. אם האמונה לא הייתה עבורם תאוריה, לא הייתה לה שום סיבה להיסדק)

הפתרון היחיד לספקנות המודרנית הוא שלילת ההגשמה. אנחנו לא "טוענים" שום דבר לגבי האל. אנחנו לא אומרים שהאל הוא טוב או רע או שונא או אוהב. אנחנו רק מצביעים על כך שהאל הוא לא אנחנו. שההבנה שלנו לא עומדת בבסיס היקום. שאין בידנו את יסודות הקיום.

האל של הרמב"ם, הוא השתאות, לא תוכן תאולוגי. האל של הרמב"ם הוא ענווה, לא אדריכלות של עולמות עליונים. האל של הרמב"ם הוא שלילה של כל הרעיונות המטופשים שיש לנו בתוך המוח, ואנחנו מתאהבים בהם וחושבים שאנחנו יודעים הכל. האל של הרמב"ם הוא לא הוספה של עוד כמה רעיונות מטופשים שכאלו.

ולכן, לדעתי, הסיבה שאנחנו מצליחים להאמין בכלל בעידן המודרני, בזמן שהאלילות הולכת ואובדת, היא שאנחנו לא אליליים. שאנחנו יוצרים אמונה שלא מגשימה. ובמידה רבה, זה בזכות המהפכה הקיצונית של הרמב"ם.