שובו אל התאולוגיה

שובו אל התאולוגיה (טור שהתפרסם בערוץ 7)

היהדות האורתודוקסית של ימינו מציעה למאמיניה שפע של סגנונות חיים – מהצטופפות במאה שערים ועד יישוב הגבעות. היא מציעה מגוון התייחסויות למדינה, החל מייסוד כיסא השם בעולם ועד ראייתה כ"מעשה שטן". היא מאפשרת תפיסות פוליטיות והלכתיות שונות, מכילה קריאות שונות בתנ"ך ומקיימת דיונים סוערים סביב נושאי צניעות או מעמד האישה. אך נדמה שבתחום התאולוגי, ההיצע נמוך – נמוך מאוד.

מתישהו במאות האחרונות, הדיונים התאולוגיים המעמיקים הלכו והתפוגגו. הוויכוחים הסוע

רים של ימי הביניים נשכחו מלב והמגוון העצום בעקרונות היסוד, הפך לקול אחד מונוטוני. שאלות יסוד כגון: מהו בעצם האל ומה ניתן לומר עליו? מה משמעות קיומו של האל?  מה הקשר שלו אלינו? מהי התורה ומהי סמכותה? מהי נשמה ומהו עולם הבא? כמה בחירה יש לאדם? – כל הדיונים הפתוחים והסוערים הללו הלכו ודעכו, הלכו והוחלפו בתאולוגיה יחידה, פחות או יותר.

מלבד כמה קולות בשוליים, המיינסטרים כולו אימץ שיטה ספציפית אחת מתוך עולם הקבלה – שהיא בעצמה שיטה אחת מני רבות. חסידים ומתנגדים, ראשי ישיבות וגננות, ש"סניקים ומדריכים בבני עקיבא – כולם נכנסו, כמעט מבלי משים, לגבולותיה של אותה תפיסה.

הם כולם מאמינים ביהדות שהיא "מעל השכל", באל אינסופי, בעשר ספירות והשתלשלויות לרוב. הם כולם מאמינים בנשמות אינסופיות שהן "חלק אלוה ממעל ממש". הם מאמינים שלא ניתן לומר דבר על האל, אך בד בבד, הוא אל פרסונלי שמביט בנו ומעודד אותנו. הם כולם מאמינים שהאל כולו טוב ושהכל ממנו. שהאדם משפיע על עולמות עליונים ונפגש עם מידותיו של האל. כולם יישרו קו עם תאולוגיה אחת.

מדוע זה קרה? אין לי לכך תשובה טובה, אבל לעיתים קרובות אחדות דעים אינה מבטאת מסקנה חזקה ומוחלטת, אלא חוסר חשיבה – ואולי אף חוסר עניין.

אולי איבדנו את העניין ביסודות העמוקים והתרגלנו להתווכח על "תנ"ך בגובה העיניים", או על גיוס לצבא. אולי זה פשוט יותר. נגיש יותר.

אולי יש משהו מפחיד בלפתוח את היסודות לדיון. מה יקרה אם יתגלה שאני מאמין באל שונה מאוד מזה שחבר שלי מאמין בו? מה יקרה אם אני אקבל שיטה תאולוגית הרואה בשיטה של אחי אלילות גמורה, או כפירה? מה יקרה אם אב יאמר לבנו, "אני מאמין כך, אבל ישנם צדיקים גדולים המאמינים אחרת לחלוטין?"

האם הדעיכה התאולוגית נובעת מפחד? מעצלות? משכנוע עמוק וכולל בדעה אחת? או אולי מסיבה אחרת? איני יודע. אבל אני כן יודע שהדעיכה הזאת מביאה איתה בעיות ממשיות.

ראשית, דעיכת הדיון התאולוגי יוצרת יהדות שטחית. יהדות של אפשרות אחת. יהדות של אנשים שלא מסוגלים להתלבט בין אפשרויות, מפני שיש רק אפשרות אחת בתוך הגבול הלגיטימי. ההתעמקות שיהדות המיינסטרים מציעה למאמיניה היא לא בירור נוקב ועמוק, אלא לכל היותר ניסיון להבין עוד פסקה ברב זצ"ל או עוד פרק בתניא. היא לא פתיחה של הראש לצורות חשיבה, אלא יצירת הרמוניה כוחנית.

לדעתי, זוהי שטחיות איומה. לא רק מפני שאין בה מפגש עם אפשרויות שונות, לא רק מפני שאין בה צורך בהכרעה אישית, אלא גם בגלל שאפילו את האמונה הרווחת לא ניתן להבין לעומק ללא קונטרה של עולמות אחרים. וזה חבל. אלו יסודות המחשבה והאמונה שלנו.

שנית, דעיכת התאולוגיה סוגרת את דלתות היהדות בפני אנשים שאינם מסוגלים לקבל את התפיסה הצרה הרווחת. איזה מענה יש ליהדות של היום עבור אדם שאינו מסוגל לקבל את קיומם של אינספור עולמות רוחניים? איזה מענה יש לה, למי שאינו מעוניין לנהל את חייו על פי פרדוקס ואינו רוצה שיביאו לו רעיונות שהם "מעל השכל"?

ובכן, יש ליהדות של היום מענה אחד עבורו: הוא יכול להיות חילוני.

אלא אם כן התמזל מזלו והוא נחשף לשוליים שבהם קיים גיוון תאולוגי, חילוניות היא האפשרות האמיתית היחידה עבורו. וכך, היהדות המאוחדת מאבדת את כל מי שאינו מתאים לאחידותה.

אם היינו ניגשים לרמב"ם ומציבים בפניו שתי אפשרויות: או שיקבל את קבלת האר"י על פי שיטת "צמצום שלא כפשוטו", או שיעזוב את היהדות לחלוטין. ברור שהוא לא היה עושה שקר בנפשו. ברור שהוא לא היה מאמין במשהו שסותר את יסודות החשיבה הבסיסיים ביותר שלו. ברור שהוא לא היה מסוגל לקבל את היהדות.

כמה "רמב"מים" אנחנו מפספסים היום?