פלורליזם, פנטיזם ועוד פנטיזם

תגובה לספרו של הרב קלנר פלורליזם, פנטיזם, כלליות.

פתיחה

כשנפגשתי לראשונה בספר "פלורליזם פנטיזם כלליות" אי אז בישיבה התיכונית, הוא נראה בעיניי כקסום. שיטה מרהיבה ומקורית לנצח את כל הרעים בנוק-אאוט ולהוכיח לעולם שאנחנו פשוט צודקים. להתמודד עם הספקות הכי עמוקות במילים גבוהות ומלומדות שמראות שבעצם, אחרי ככלות הכול, יש אמת אחת פשוטה, מוכחת, מבוררת. היהדות על פי תפיסתו של הרב קוק זצ"ל. מש"ל.

במבט לאחור, זאת כמובן הייתה הסתכלות ילדותית בצורה משוועת. וזה בסדר גמור. זה לא הספר הראשון וגם לא האחרון שקראתי שלא באמת מצליח לעשות את מה שהוא מתיימר לעשות. אבל עם השנים, נפגשתי בעוד ועוד אנשים שרואים בספר הזה התמודדות של ממש עם תפיסות פלורליסטיות, רלטיביסטיות או פוסטמודרניות באשר הן. הדבר גורם לכך שאנשים רבים לא מתמודדים בצורה בוגרת עם השאלות החשובות של החיים ושל המחשבה בת זמננו. מסיבה זו ראיתי לנכון לכתוב מאמר קצר זה.

אתחיל בלתמצת את הרעיון המרכזי של הספר ואחר כך אפרט את הבעייתיות בארבע רמות שונות. אסיים בבעיה ערכית שלפי דעתי עלולה לעיתים לעלות מאימוץ השיטה. רק לפני שאתחיל, אני רוצה להדגיש שאיני מכיר לעומק את כותב הספר, הרב קלנר. כל מה שאכתוב הוא תגובה לספר בלבד ולא לכותב.

הספר בתמצות-

מי שרוצה להכיר את הספר לעומק, מוטב שיקרא בו. אבל עבור מי שלא יעשה זאת, אכתוב פה את הרעיון הכללי של הספר בתמצות רב.

הספר מזהה בעיה במחשבה האנושית. נקרא לזה, הבעיה הפוסטמודרנית, או בעיית המדד. ישנם אנשים רבים עם צורות חשיבה שונות. כל אחד משוכנע שהוא צודק ואין אף אחד שיכול לשכנע את השני בצדקת דרכו. לעיתים הויכוחים הם הרי משמעות. שאלות דתיות, מוסריות, ערכיות. ולכל דעה יש היגיון פנימי משלה. לכל הוגה יש צורת חשיבה משלו ואין משהו אובייקטיבי מוחלט היכול להכריע ביניהם. אין מדד בסיסי שעל פיו ניתן לקבוע מה אמת ומה שקר.

כך האנושות נמצאת במצב ביש בו יש שלל דעות שנסחפות באוויר העולם, אבל אין לנו שום דרך ממשית לתמרן ביניהן. כל אחד עם האמת שלו. כל אחד עם התפיסה שלו. כל אחד עם המדד שלו לבחינת אמיתות. לעולם לא נוכל לומר למישהו בצורה מוחלטת שהוא טועה. לעולם לא נוכל לדעת בוודאות שאנחנו חיים בדרך הנכונה. לעולם לא נהיה בטוחים בצדקת דרכנו.

ואז מה שקורה, אומר הרב קלנר, זה שיש לנו תפיסות פנטיות, כלומר, כאלו שפשוט מאמינות במשהו באופן מוחלט, אבל אקראי. במקרה כך לימדו אותם והם הולכים עם תפיסתם באש ובמים ללא שום הצדקה. ומנגד יש פלורליסטים שמבינים את האקראיות שבמחשבה שלהם ואז חיים בתפיסה שבעצם, אין אמת מוחלטת. אבל כמובן, ששני אלו אינן משאת נפשנו. אנחנו רוצים להיות בטוחים בתפיסה שלנו, ואנחנו רוצים שהביטחון הזה יהיה מוצדק.

ולכן, אומר הרב קלנר בספרו, אנו זקוקים קודם כל למדד. כלי אובייקטיבי שעל פיו נוכל למדוד דברים. וכשיהיה בידנו כלי שכזה, נוכל סוף סוף לצאת לעולם הדעות ולהכריע ביניהן.

המדד-

את המדד מוצא הרב קלנר אצל הרב קוק במושג שנקרא "כלליות". כלליות זה אומר שהסבר מסוים מסביר דברים שונים. ככל שרעיון אחד נותן הסבר ליותר תחומים ותופעות, כך הוא יותר כללי. וכך לדוגמה, מונותאיזם הוא יותר כללי במובן זה שיש לנו הסבר אחד גם לגשם וגם לרפואה, בניגוד לאלילות שבה יש אל לגשם ואל שונה לרפואה.

הדוגמה המופיעה אצל הרב קוק (זרעונים. למלחמת הדעות והאמונות) היא של תאוריית הכבידה של ניוטון. תאוריה זו היא כללית יחסית, משום שהיא מסבירה את תנועתם של כל כוכבי הלכת בחוק אחד. זאת בניגוד לאסטרונומיה התלמיית המורכבת שבה תנועת כל כוכב לכת מוסברת על ידי שילוב של גלגלים שונים ומסובכים. (זאת נוסף כמובן לעובדה שהאסטרונומיה התלמיית לא מסבירה מדוע תפוחים נופלים מהעץ. וכוח הכבידה של ניוטון כן). מכיוון שהתאוריה של ניוטון היא כללית יותר, קרי, מסבירה יותר תופעות, היא וודאית יותר. אין הדבר אומר שלא יכולה להיות תאוריה עוד יותר כללית, אבל לפחות אנו יודעים שתאוריה זו היא כללית יותר מהאסטרונומיה התלמיית וממילא, וודאית יותר.

אם כך, ממשיך הרב קלנר, הרי שמצאנו את מבוקשנו. יש לנו מדד שעל פיו ניתן לבחון תפיסות שונות. ועכשיו, שיש לנו מדד, אנו יכולים לצאת אל עולם הרעיונות ולעשות בו סדר אחת ולתמיד. אנחנו יכולים לשאול איזו היא התפיסה הכללית ביותר. התשובה כמובן, היא היהדות. ובתוך היהדות, ברור מעבר לכל ספק שהיהדות של הרב קוק. (מובן שתפיסה סאטמרית הרואה בשיבה לא"י מעשה שטן, אינה מאוד כללית שהרי יש בה הסברים שונים למציאות. וברור שהתפיסה הקוקניקית המחפשת הרמוניה בכל, היא זו המתאימה יותר לרעיון הכלליות)

אם כך, הרי שאנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמשה אמת ותורתו אמת. עכשיו יש לנו קריטריון לאמת וגם קריטריון למוסר. וכל מי שחושב אחרת, הוא פשוט טועה.

את הבעיות בתפיסה זו אחלק לארבע רמות. לרמה הבסיסית ביותר נקרא הבעיה הפוסטמודרנית. ברמה השנייה, נמצאת הבעיה בקשר שבין כלליות לוודאות. הרמה השלישית עוסקת ביישום של מדד הכלליות. הרמה הרביעית מדברת על הזיהוי של היהדות כתפיסה כללית. לבסוף, אסיים בבעיה ערכית העשויה לנבוע מהתפיסה של ספר זה.

רגע לפני שאמשיך לבעייתיות שבתפיסה זו, ברצוני להעיר הערה חשובה. להבנתי, יש פער עצום ביותר בין התפיסה של הרב קוק לבין התפיסה של הרב קלנר, למרות שהרב קלנר כביכול מסתמך על פסקה מפורשת של הרב קוק. וגם על נטייה קוקניקית מובהקת לחיפוש הרמוניה ואחדות. אולי אעסוק בזה במאמר אחר, אבל אכמ"ל)

רמה א. הבעיה הפוסטמודרנית.

כבר במבט שטחי על התאוריה הקלנרית, ניתן לראות שהיא עומדת על לא כלום. שכן אותה הבעיה שאיתה מנסה הספר להתמודד, היא זו שחותרת תחת יסודות הפתרון. הבעיה היא שאין לנו דרך לשפוט בין תפיסות, משום שלכל תפיסה יש יסודות חשיבה משלה. בא הרב קלנר ומוסיף לנו עוד יסוד חשיבה משלו. וכך נשארנו באותו המקום בדיוק.

מה היסוד של היסוד? למה שמישהו יקבל את הכלליות כמדד? על מה זה מבוסס? ואם בן השיח שלי אומר לי שהוא אינו רואה בכלליות עיקרון רציני, איך אוכל לשכנע אותו? הרי בסוף, הויכוחים הבוערים באמת, הם ויכוחים בהם כל צד נשען על יסודות אחרים והשאלה היא, אלו יסודות חשיבה הם הנכונים. לדוגמה, הויכוח בין קומוניזם לקפיטליזם אינו באיזו חברה יש יותר כסף, או באיזו חברה יש יותר שוויון. הויכוח הוא איך מודדים חברה טובה. האם חברה טובה היא זו שיש בה יותר כסף, או שמא חברה טובה היא זו שיש בה יותר שוויון. הויכוח הוא לא על תוצאות השיפוט, אלא על מה בכלל ראוי לשפוט. כך גם כאן, השאלה אינה, ומעולם לא הייתה, איזו תפיסה כללית יותר. אלא, איך בכלל מודדים תפיסה נכונה. זה שמישהו פתאום חשב על עוד מבחן, לא משנה דבר. אין שום סיבה בעולם שמישהו יתחשב במבחן החדש והמעניין הזה.

זו הבעיה הבסיסית ביותר. המדד של הרב קלנר משאיר אותנו בדיוק במקום בו התחלנו. המקום בו לכל אחד יש מדד משלו.

אגב, שני אנשים שונים עימם דיברתי על נושא זה, אמרו לי שהרעיון בנוי על אינטואיטיביות. כלומר, הכלליות היא אינטואיטיבית. אנחנו מבינים בעצמנו שזהו מדד לאמת וזה מה שנותן תוקף למבחן זה. לא זכור לי שכך ראיתי בספר, אבל אם כן, בוודאי שאין הדבר מקרב אותנו לפתרון בכהוא זה. ראשית, מפני שלכל אדם אינטואיציה אחרת. לי, לצורך הדוגמה, בפירוש אין אינטואיציה כזו האומרת שיש ערך בכלליות. אז מה זה אומר? אולי האמת מבוססת על האינטואיציה של הרב קלנר? זה כמובן לא רציני. ואיני חושב שזו כוונתו. שנית, גם אם לכל האנושות הייתה אינטואיציה כזו, אין זה הופך את זה לאמת. פילוסופים ומדענים רבים מניחים שעל החושב להתנתק מהאינטואיציה שלו כדי להגיע לאמת חסרת פניות וחולשות אנושיות. אם כן, חזרנו שוב לשאלת הבסיס של הבסיס. אם האמת מבוססת על כלליות וזו מבוססת על אינטואיציה, איך ניתן לבסס אינטואיציה? במיוחד כאשר עבור אנשים חכמים רבים האינטואיציה נתפסת כדבר בעייתי מאוד. (לדוגמא, במחקריו של פרופסור דניאל כהנמן ז"ל). בקיצור, איני חושב שהאינטואיציה עוזרת פה במשהו. ואני לא בטוח שהיא בכלל מהווה חלק מהתאוריה של הרב קלנר.

רמה ב. כלליות היא וודאות?

אם הרב קלנר היה מעלה מבחן סביר, עוד ניתן היה להתלבט לגביו. אבל דומה שהוא בחר דווקא במבחן הכי לא רציני עליו ניתן היה לחשוב. אסביר מדוע.

ברמה הבסיסית ביותר, זהו חידוש מוחלט. אנשים לא נוטים לבסס את דעתם על סמך כלליות. זה אמנם נכון שהפשטות בתאוריה של ניוטון משכנעת יותר מהסיבוך שבתאוריה התלמיית, אבל זה משני בהחלט לעובדה שהתאוריה של ניוטון עובדת ונותנת תחזיות שמתגשמות. זה אמנם נכון שיש בחשיבה המדעית והפילוסופית שיקול שנקרא "התער של אוקהם" שאומר שנעדיף הסבר פשוט יותר מאשר מורכב יותר, ובמידה מסוימת עיקרון זה מזכיר את הכלליות של הרב קלנר, אבל גם התער של אוקהם הינו שיקול משני. הוא מגיע כאשר שני הסברים עובדים באותה המידה. זה לעולם לא שיקול ראשוני. ולראייה, אוכל לספר לכם שכשהייתי בכיתה ג', הייתה לי תפיסה אסטרונומית די פשוטה ודי כללית שלא הצריכה כמעט הסברי משנה, בטח שלא חישובים מתוסבכים נוסח איינשטיין. ובכל זאת, כנראה שאיינשטיין צדק. וכנראה שהתפיסה האסטרונומית של כיתה ג' שלי לא.

בקיצור, כלליות היא בוודאי לא הכלי הבסיסי שלנו לבחון דברים. כשאנחנו מנסים לחשוב למי להצביע בבחירות, כשאנחנו מנסים לבחור זוג נעליים או כשאנחנו מחפשים ישיבה ללמוד בה. הכלליות אינה בין השיקולים שלנו. אנחנו חושבים על המון דברים שונים, אבל לא על כלליות. מוזר הדבר אם כן, שלא רק שהרב קלנר מציע לנו מבחן חדש, הוא אף מציע לנו מבחן משונה שכמעט ולא נעשה בו שימוש. למה בכלל שנתחשב בו? למה בכלל שמישהו יחשוב שכלליות מצביעה על אמת כלשהי?

אבל ברמה העמוקה יותר, נראה שהדברים עוד יותר בעייתיים. אחד העקרונות החשובים בפילוסופיה של המדע, הוא עיקרון ההפרכה של קארל פופר.

עיקרון ההפרכה אומר שתאוריה מדעית צריכה להיות כזו שיכולה לעמוד במבחן. כלומר, שניתן לחשוב על ניסוי שבו אם יקרה משהו, אזי התאוריה תופרך. תאוריה שלא ניתן לחשוב על שום הפרכה שלה, אינה נחשבת לתאוריה מדעית. לדוגמה, אני יכול לטעון שברגעים אלו ממש מרחפים סביבכם היפופוטמים שקופים שלעולם אינם מתנגשים בדבר. אני יכול לטעון שנוצרתם לפני חלקיק שנייה עם זיכרון מושתל. וכמובן, שנוצרתם על ידי חייזרים ורודים בעלי שלוש עיניים שיושבים וצופים בכם במסכי ענק. אני יכול לטעון מיליוני טענות בכל תחום ותחום. אבל זה חסר משמעות, מפני שלא ניתן לבחון את הטענות האלו. טענה מתחילה להיחשב כרצינית אם היא מספיק אמיצה בכדי לעמוד במבחן. אם היא יכולה להיות מופרכת, אבל היא לא מופרכת. דוגמאות לתאוריות שאינן נחשבות מדעיות, הן התאוריה הכלכלית של מרקס או התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. אין ספק שאלו תאוריות חכמות מאוד, אבל הבעיה בהן היא שלא ניתן להפריך אותן. הן ידעו להסביר כל דבר שבו ניתקל. ולכן לעולם לא נוכל לבחון את האמת שבהן. ולכן אלו תאוריות חלשות ולא רציניות. (וברמה עמוקה יותר, ניתן לטעון שהן בעצם לא אומרות כלום. אך לא אאריך בזה).

עכשיו, בואו ננסה להבין לרגע מה זה אומר "הפרכה". כדי להפריך משהו, נצטרך לחשוב על תוצאה מסוימת, אותה התאוריה לא מסוגלת להסביר. לדוגמה, ניוטון יודע להסביר תפוחים שנופלים מהעץ אל הדשא, אבל הוא לחלוטין לא יודע להסביר תפוחים הנופלים מהדשא אל העץ. לכן התאוריה שלו מדעית. לכן התאוריה שלו חזקה. ניוטון לא יודע להסביר תפוחים שנופלים בתאוצה של עשר מטר בשנייה בריבוע. וגם לא תפוחים שנופלים בתאוצה של תשע מטר בשנייה בריבוע. הוא יודע להסביר אך ורק משהו מאוד ספציפי. תפוחים שנופלים בתאוצה של תשע נקודה שמונה מטר לשנייה בריבוע.

מה שהופך אם כן, את התאוריה של ניוטון לחזקה, זה לא שהיא יודעת להסביר כמה דברים שונים, אלא שהיא יודעת להסביר אך ורק אותם. ובאורח פלא, אלו הדברים שקורים. אבל להסביר הכול, זה חסר משמעות. אני יכול לחשוב בדקה אחת על שלוש תאוריות שמסבירות את הכול.

נמצאנו למדים, שלא רק שהכלליות, כמדד לאמת, היא בחירה משונה ולא אינטואיטיבית, אלא היא סותרת את ההיגיון האנושי הבסיסי ומהווה חולשה, בטח שלא חוזקה.

רמה ג. יישום הכלליות

אם עיקרון מסוים הולך להיות לנו בוחן לאמת, מוטב שתהיה לנו דרך ליישם אותו. וכאן עולה השאלה, האם בכלל ניתן ליישם את מדד הכלליות? נניח ששני אנשים מתווכחים על השאלה האם להפריט את מערכת החינוך. מה כאן יותר כללי? איזו מין שאלה מוזרה. אחד חושב שהפרטה תיצור תחרות ושיפור של החינוך והשני חושב שהפרטה תיצור פערים חינוכיים ועלויות גבוהות שלא כולם יוכלו לעמוד בהן. אבל מה יותר כללי?

שני מקובלים מתווכחים האם צמצום כפשוטו או לא כפשוטו. איזה צד כללי יותר?

האם הפיזיקאים התאורטיים המאמינים בסופרפוזיציה הם כלליים יותר מאלו המאמינים ביקומים מקבילים, או להיפך? האם תזונאים הדוגלים בדיאטה קטוגנית הם כלליים יותר מאלו הדוגלים בצמחונות ובפרותנות?

בסופו של יום, נראה שאין שום שאלה בחיינו שבה נוכל להשתמש בקריטריון שלנו לאמת. מלבד אולי השאלה שמעניינת את הרב קלנר. כלומר, ברור שזהו קריטריון מותאם אישית עבור שאלה ספציפית. השאלה היחידה אותה קריטריון כללי זה אמור לבחון, היא השאלה התאולוגית. האם היהדות צודקת, או חלילה האיסלאם, או ההומניזם החילוני.

אין כאן עיקרון אמיתי, אלא חליפה תפורה היטב לשאלה ספציפית. שגם בשאלה זו, כפי שנראה בהמשך, נראה שזהו עיקרון חסר משמעות לחלוטין.

רמה ד. האם היהדות כללית?

בתחילת המאה העשרים חי פילוסוף יהודי בשם פרנץ רוזנצווייג. פילוסוף זה ניסה ליצור פילוסופיה שתהיה יהודית יותר. הוא התלונן על פילוסופיה היוונית שהיסודות שלה יותר מדי -- ובכן, כלליים. "הכול מים" אומר תאלס. "הכול אוויר" טוען לעומתו אנכסימנס. "הכול מספר" מסביר פיתגורס. לא, לא לא! אומר רוזנצווייג. הפסיקו לחפש מקור אחדותי לכל. זאת תפיסה יוונית פרימיטיבית ומטופשת. בואו ניצור פילוסופיה יהודית בה יש שלושה בסיסים שונים. (אל, עולם, אדם. אם אני זוכר נכון). ברור ומובן שכשרוזנצווייג ראה את היהדות, הוא לחלוטין לא זיהה אותה עם כלליות, אלא להיפך. את היווניות הוא זיהה עם כלליות.

עכשיו, האם אנו מחוייבים לתפיסתו של פרנץ רוזנצווייג? מובן שלא. אבל גם מובן שניתן לגמרי לראות ביהדות תפיסה לא כללית. וניתן לגמרי לראות בתפיסות אחרות, תפיסות כלליות יותר. מכאן עלינו לדבוק בכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". לא עלינו "להוכיח מעבר לכל ספק" שהיהדות אינה כללית יותר, אלא על הרב קלנר "להוכיח מעבר לכל ספק" שהיהדות היא כללית יותר. הרי הוא זה שמנסה להוכיח את תפיסתו הדתית על סמך הכלליות. וברגע שכלליותה של היהדות מעורפלת וניתנת לדיון, ההוכחה מהכלליות הינה חסרת משמעות.

אבל מעבר לזה. בואו ננסה לחשוב מה בעצם הופך את היהדות לכללית? האם יש בה הסבר אחד להכול? ברמה המאוד בסיסית, ניתן לומר שה' גורם להכול, (או בתפיסות קבליות מסוימות, ניתן לומר שה' הוא הוא הכול) אבל באותה המידה גם ניתן לומר שהמפץ הגדול הוא המקור לכל, או שהמונותאיזם של האיסלאם/נצרות/פילוסופיה הוא המקור לכל. ניתן לומר שהאל של שפינוזה הוא הוא הכול. אין כאן משהו שונה מהותית מתפיסות רבות אחרות.

וברמה המפורטת יותר, ברור שישנם הסברים שונים לדברים שונים. ההסבר לעגלה ערופה הוא לא ההסבר לזריחת השמש.

האם היהדות כללית בכך שכתורה שלמה היא מסבירה הרבה דברים שונים? (כלומר, לא הסבר אחד להכול, אלא תורה מורכבת שביחד מסבירה הכול). על פניו נראה שלא. הרי היהדות ככלל, לא עוסקת ביותר תחומי חיים מאשר דתות אחרות, או תפיסות עולם אחרות. ובוודאי שהיא מניחה הרבה דברים בהם היא אינה עוסקת, או מסבירה. היא לא מסבירה מתי תהיה שזירה קוונטית וגם לא מסבירה למה מגרד לי כרגע באף. (לומר "כי ככה ה' רצה" כל אחד יכול לומר. כמו שכל אחד יכול לומר שככה נבע באופן הכרחי מהמפץ הגדול או מהשילוש הקדוש. אבל זה לא הסבר ממשי. זה משפט "פלסטר" אותו ניתן לומר על כל דבר)

בקיצור, כשחושבים על זה לעומק, נראה שהרעיון שהיהדות היא "כללית" באיזשהו מובן, הוא רעיון מעורפל, לא מבוסס ולא ממשי. בטח ובטח שלקחת את הרעיון הזה ולבסס עליו את אמיתתה של היהדות, זה דבר משונה ביותר.

הבעיה הערכית

עד עכשיו עסקתי בבחינה שכלית של התאוריה. אני רוצה עכשיו להסיט את המבט ולהצביע על בעיה מוסרית/חברתית שלהבנתי עשויה לנבוע מספר כדוגמת "פלורליזם, פנטיזם, כלליות".

השורה התחתונה של הספר היא, שיש לנו הוכחה מוחלטת ופשוטה לכך שאנחנו פשוט צודקים. באים תלמידי הרב קלנר אחרי שקראו את הספר ומביטים בעולם שסביבם. ושם, באורח פלא, הם מוצאים אנשים שאינם תלמידיו המובהקים של הרב קוק. אולי אפילו רחוקים משם מאוד, לא עלינו. כיצד ייתכן הדבר? הרי יש לנו ראיות פשוטות וברורות. הרי יש לנו מדד לאמת. יש לנו הוכחה. איך מישהו בכלל יכול לחשוב אחרת? האם אנשים עוורים?

לבעיה לא מודעת זו יכולות להיות שתי תשובות. האחת היא שאנשים אחרים, הם פשוט טיפשים. הם אינם מסוגלים לראות את המובן מאליו. התשובה השנייה היא, שאנשים אחרים הם רשעים. הם יודעים את האמת, אך מתוך רצונות נלוזים, מתכחשים לה. בקיצור, כל מי שלא חושב בצורה זו, הוא או טיפש, או רשע.

איני רוצה להטיל דופי חלילה באנשים טובים. אני בטוח שרוב רובם של תלמידיו אינם רואים את העולם בכזו עין רעה. אבל בטוחני שספר מעין זה דוחף (בוודאי שלא במתכוון!) את התלמידים דחיפה קלה לכיוון תחושה שכזו. וצריך לשים לב לזה.