אתגרי הבינה המלאכותית. קריאה לסדר

אתגרי הבינה המלאכותית. קריאה לסדר בשנים האחרונות אנחנו מוצפים יותר ויותר בדיונים, הפחדות ותחזיות מסעירות הקשורות בבינה מלאכותית. הבטחות מופרזות לצד אפוקליפסות מצמררות. אנשים המאמינים שהבינה המלאכותית תהפוך את העולם על פיו, לצד כאלו הממעיטים בחשיבותה. העולם עשוי להתקדם בדרכים שונות זו מזו בתכלית ואנשים המנסים להתכונן אל העתיד, או אפילו רק לחשוב עליו, מוצאים את עצמם בכאוס של אפשרויות, תחזיות ואתגרים.

במאמר זה, אני לא מתכוון לפתור בעיות, או להציע דרכי התמודדות. אני רוצה בעיקר לעשות סדר באתגרים העשויים לעמוד לפתחנו, להצביע על נקודות חשובות שעלינו להתייחס אליהן, ולמקד את

החשיבה שלנו בדברים הרלוונטיים. אני מקווה שזה יאפשר לנו לחשוב על האתגרים בצורה בהירה יותר.

אני הולך לדבר אך ורק על אתגרים שרלוונטיים לנו היום ולא על אתגרים עתידיים. אם כי, כמובן שהמחשבות על העתיד משפיעות על מה שנעשה כבר היום.

לפני הכל, אני רוצה להציע חלוקה גסה של כל אתגרי הבינה המלאכותית לשלוש קבוצות גדולות. אתגרים כלל אנושיים, אתגרים פוליטיים ואתגרים פרטיים. גם אם החלוקה הזאת עשויה להיות מלאכותית מעט, הרי שהיא תעזור לנו להתמקד במה שחשוב.

אתגרים כלל אנושיים:

בקבוצה זו נשים את כל השאלות הגדולות באמת. מה העתיד צופן לאנושות? איך ניתן יהיה לבנות בינה מלאכותית שתיטיב לאנושות ולא תשמיד אותה? איך ניתן לוודא שכוח טכנולוגי עצום מגיע לידיים נכונות? איך ניתן להימנע ממשברי סייבר? האם כדאי לעצור או להאט את התקדמות הבינה המלאכותית, או שאם נעשה כך, הסינים, או גורמים אחרים ינצלו את זה לרעה ויעקפו את העולם המערבי?

כל אלו שאלות עצומות ובעלות משקל רב, אבל הן לחלוטין לא ההתמודדות שלנו. אין לנו השפעה ממשית על תחומים כאלו ולכן עיסוק בזה, על אף שהוא מעניין, הוא חסר תועלת ממשית. אלו שאלות העומדות לפתחם של אנשים אחרים וחברות טכנולוגיה גדולות. לדעתי, חשוב להפריד בין סקרנות לבין אתגרים רלוונטיים, וגם אם אלו שאלות מרתקות, הן לרוב לא שאלות בעלי משמעות ממשית עבורנו.

אתגרים פוליטיים:

פוליטיקה היא מעין תחום ביניים שיכול לעיתים לקשר בין האדם הפרטי לבין השאלות הגדולות. לדוגמה, אדם מן השורה אינו מקבל החלטות גורליות לגבי מדיניות החוץ של מדינת ישראל. הוא בסך הכל קם בבוקר לעבודה וחוזר אל הילדים. אבל הוא יכול, על ידי פעילויות פוליטיות להשפיע במעט על דברים אלו. הוא יכול להצביע למפלגה שדוגלת ברעיונות שבהם הוא מאמין. הוא יכול אפילו ללכת להפגנות או לחתום על עצומות. ובכך להיות חלק קטן ממערכת קבלת ההחלטות הגדולה.

כרגע, קשה לי לראות איזו דרך פוליטית רלוונטית לשנות משהו בתחום הבינה המלאכותית. זאת משתי סיבות. הסיבה העיקרית היא, ששאלות של בינה מלאכותית לא ממש נמצאות במצען של המפגות הפוליטיות. אלו לא שאלות שעומדות בראש מעיניהן, ולכן, אין לנו דרך ממשית להשפיע על דרך פעולה של המדינה על ידי הצבעה למפלגה ספציפית. הסיבה השנייה היא, שגם אילו יכולנו להשפיע באופן ישיר על מדיניות הממשלה בנושאים אלו, עדיין יש לזכור שההחלטות הגדולות באמת אינן נמצאות בידיה של ממשלת ישראל. לא היא תקבע את צורת התפתחות הבינה המלאכותית, או את איך שהיא תשפיע על האנושות. היא מצומצמת לשאלות מדינתיות כגון השקעות בבינה מלאכותית, חינוי או מיסוי. אלו שאלות חשובות, אבל עדיין שאלות מסדר שני.

אתגרים פרטיים:

נשארנו אם כן, עם האתגרים הפרטיים. ואני חושב שבזה כדאי שנשקיע את מירב המחשבה שלנו. אנחנו יכולים בקלות להתפתות אחרי השאלות הגדולות של יצירת מודלים אתיים, או מניעת יכולות ביולוגיות מסוכנות מתאי טרור. אבל הדבר רק יוסיף בלבול ורווייה של נתונים בתחום שהוא ממילא מבולבל ומתעתע. לכן אני מבקש להתמקד במה שבאמת בר השפעה מבחינתנו ולסנן את השאר החוצה.

ועכשיו, אחרי שעשינו זאת, אני רוצה להצביע על שלושה אתגרי בינה מלאכותית עיקריים שאני מוצא בתחום זה, של הפרט. התכוננות טכנית לעתיד, עמידה נפשית מול הבלתי ידוע ומציאת משמעות בעידן של בינ"מ.

התכוננות טכנית לעתיד:

הנה האמת הפשוטה: אנחנו לא יודעים מה צופן לנו העתיד. נכון, בני אדם אף פעם לא ידעו את העתיד. זה הרי חלק מהתופעה המוזרה הזאת שנקראת זמן. החיים האנושיים בטבעם מלאים בהפתעות, טובות או רעות. אבל אלו תמיד היו הפתעות, משום שהן עמדו על בסיס פחות או יותר צפוי. עכשיו אנחנו לא מדברים על הפתעות. אנחנו מדברים על זה שאין לנו שום דרך לדמיין את העתיד בצורה סבירה. אנחנו לא נופתע, משום שאין לנו תחזית שאנחנו באמת מאמינים בה.

כשבעבר אנשים חשבו על העתיד, הם אולי לא ידעו מי יהיה בשלטון, מה יהיה מצבם הבריאותי ואלו מניות יעלו, אבל הם יכלו לדמיין את העתיד ברמה בסיסית ולהתכונן אליו. הם ידעו את הדברים הבסיסיים והחשובים. התחזית הרופפת הזאת אפשרה לבני אדם להתנהל אל מול העתיד ולהתכונן אליו. להתכונן על ידי פיתוח קריירה, על ידי השקעות כספיות, או השקעות בריאותיות, פנסיה, חינוך ועוד. אבל כיום אין לנו גם לא תחזית רופפת לגבי העתיד, וזה מקשה על ההתכוננות אליו. אביא כמה דוגמאות.

שוק עבודה- כבר כיום בינה מלאכותית מאיימת על תחומי עבודה רבים ואנשים רבים סבורים שהיא תממש את איומיה ותעבור לאיים אל תחומים אחרים. כמובן, כל מהפכה טכנולוגית לוותה באיבוד עבודה של סקטור מסויים, אלא שעכשיו לא מדובר בסקטור מסויים, אלא בנתחים הולכים וגדלים של שוק העבודה. העתיד, בתחום התעסוקה, לוטה בערפל הרבה יותר מאי פעם.

כאן, אני רוצה לעצור לרגע ולהעיר שלוש הערות חשובות שלא כולם לוקחים בחשבון.

א.     יש אנשים הסבורים, שבעצם, בינה מלאכותית אינה כה דרמטית כפי שמדברים עליה. היא אכן טובה בליצור תמונות, ומן הסתם היא תשתפר בהפקת סרטונים ובחיפוש מידע ברשת, אבל זה ייגמר פחות או יותר שם. אישית, אני לא סבור כך, אבל גם אם כן, אין הדבר מפחית מחוסר הוודאות, אלא מגביר אותה. ישנה אפשרות ממשית שעולם התעסוקה יתהפך לחלוטין על פיו, וישנה אפשרות שבעצם... לא יקרה כמעט כלום. (חוץ מקריסה דרמטית של שוקי ההון שיגלו שהם בבועה)

ב.     אנשים רבים חושבים שהתחום שלהם מוגן מפני בינה מלאכותית משום שהם מאמצים דימיון מוטעה. לדוגמה, אני עוסק בפיזיותרפיה. קשה מאוד לדמיין איזשהו "רובוט" מונע על ידי בינה מלאכותית שיעבוד כפיזיותרפיסט. עולם הרובוטיקה רחוק מזה מאוד ביכולות הטכנולוגיות שלו ובכלל, אנשים ירצו מגע אנושי. אם כך, פיזיותרפיה הוא מקום בטוח גם לעוד שלושים שנה. אבל זהו דימיון מוטעה. בינה מלאכותית לא תעשה עם מטופל "תרגילים" כדי שהוא יתחזק. בינה מלאכותית יכולה למצוא עבורנו דרכים להשתיל עצבים בצורה טובה. לאחות עצמות. לתקן גידים ורצועות. טכנולוגיה חדשה לא תמיד מחליפה את הישנה, פעמים רבות היא מייתרת אותה. וזה אומר, שהרבה יותר קשה לדמיין מאיפה יגיע האיום על תחום תעסוקתי.

ג.      אנשים רבים מסתובבים עם תחושה שלא באמת ניתן להחליף בני אדם. יש בנו משהו שלעולם לא יהיה למכונה. איזושהי רוח אנושית. יצירתיות. תמונה גדולה. ובסוף, לא משנה כמה ג'מיני יתקדם וכמה רובוטים מדהימים טסלה תייצר, תמיד יהיה איזשהו ניצוץ אנושי אותנטי ובלתי ניתן לחיקוי. אני חושב שמן הראוי להצביע כאן על משהו שחורג מנושא הדיון שלנו, ובאמת הוא דורש דיון עמוק בפני עצמו, אבל הוא חשוב לענייננו. העולם המערבי במאות השנים האחרונות אימץ סוג של דת, או אמונה הומניסטית. גם הדתיים שבינינו ובטח שהחילוניים, מבססים במידה רבה את הערכים והאמונות שלהם על קדושת וייחוד האדם. זה הלב של האמונה הרווחת. לומר לאדם מערבי שמכונה יכולה להחליף אותו, זה כמו לומר לחרדי ממאה שערים שהילד של השכנים יכול להחליף את משה רבינו. זאת כפירה. מחשבה שפשוט לא מסוגלת לעלות על הדעת.ולכן, כשאנחנו חושבים על שאלת יכולות הבינה המלאכותית, צריך לדעת שאנחנו לא חושבים בצורה אובייקטיבית. אנחנו מוטים בצורה מאוד עמוקה לחשוב שיש בנו משהו חסר תחליף. אבל המציאות הפשוטה לא מראה את זה. להיפך. היא מראה שהבינה המלאכותית כובשת עוד ועוד יכולות, כולל כאלו שנחשבות למאוד "אנושיות".

ועכשיו נחזור לנושא שלנו. אנחנו לא יודעים איך שוק העבודה יראה עוד עשר ועשרים שנה. הוא עשוי להשתנות בצורה דרמטית ואין לנו ממש יכולת לדמיין באיזו צורה. ואז השאלה היא: מה עושים? יש כאלו שמנסים להשתמש בבינה מלאכותית כדי להישאר על הגל. אחרים מנסים למצוא את הנישות שבינה מלאכותית תתקשה להחליף, אבל כמה זמן נוכל להשתמש בפתרונות האלו? ומה יהיה כשכבר לא נצליח?

יש אנשים הסבורים שכמו כל טכנולוגיה חדשה, הבינה המלאכותית תגרום להרבה אנשים לאבד את עבודתם, אבל תיצור עבודות חדשות. בינתיים, טענה זו מוכיחה את עצמה. (ולהערכתי, תמשיך להוכיח את עצמה בשנים הקרובות). יש הרבה פיטורים הקשורים לבינה מלאכותית, אבל אין הרבה אבטלה. עם זאת, אני לא בטוח שהמנגנון הזה יוכל לעבוד לנצח. כי הבעיה היא בעיה מהותית. אם יש עבודה לבני אדם, זה אומר שיש משהו שאנחנו יודעים לעשות בצורה טובה או יעילה יותר מבינה מלאכותית. והשאלה היא האם תמיד יוכל להיות כזה משהו? נדמה שכל הפתרונות שלנו הם פתרונות טכניים, עראיים. הבינ"מ עדיין לא יודעת לעשות X. היא עדיין לא אמינה מספיק בתחום Y והרגולציה עדיין לא מאפשרת לה לעשות Z. אבל אלו פתרונות טכניים לבעיה מהותית. ולכן הם זמניים. כמה זמן? ובכן, מי יודע?

ובכלל, גם אם תמיד יווצרו לבני אדם עבודות חדשות, מי יודע לומר מה תהיינה העבודות האלו? ואלו כישורים אנחנו צריכים על מנת לבצע אותן?

ולכן, עולה השאלה, איך אנחנו מתכוננים לשוק עבודה כזה? האם אנחנו צריכים לצמצם את טווח התכנון שלנו רק לשלוש או חמש שנים קדימה? מתוך הנחה (צודקת, לדעתי) שהמציאות לא תשתנה דרמטית בשלוש שנים בלבד ואנחנו כן יכולים לתכנן את הזמן הזה? ומה קורה עם מישהו שמתכנן ללמוד תואר, וצריך לדעת עשר שנים קדימה? איך אנחנו מתקדמים בשוק העבודה כשהעתיד כל כך מעורפל?

כסף: ישנן תחזיות המדברות על כך שבעוד כעשרים שנה, (לא מחר בבוקר, אבל זה לא המון זמן) לא תהיה שום משמעות לכסף. נחיה בחברת שפע שבה כולם יקבלו את מה שהם רוצים. אם תחזית זו תתברר כנכונה, אזי אין שום משמעות לצבירת הפנסיה שלנו. להשקעות. לחשיבה על העתיד הכלכלי שלנו ושל ילדינו. זה אמור לשנות לחלוטין את איך שאנחנו חושבים על כסף כבר היום. ומנגד, ניתן בהחלט לחשוב על עתיד הפוך. עתיד שבו אין משמעות לעבודה של בני אדם, מפני שבינה מלאכותית תעשה את רוב הדברים טוב יותר ממנו. הכוח יהיה מרוכז אצל כמה חברות שמחזיקות בבעלות על מנועי הבינה המלאכותית ומה יישאר לאדם הקטן? ובכן, כמה מניות שהוא מחזיק בחברה פלונית, או איזה רבע דונם אדמה שיש לו בעיר אלמונית. בהתחשב בעתיד שכזה, הדבר הכי הגיוני שאנחנו יכולים לעשות כיום, זה לעבוד בטירוף חושים על מנת להפוך כמה שיותר מהזמן שלנו להון. כמובן, אלו שתי תחזיות קיצונית וישנן עוד אפשרויות ביניהם, אבל הן ממחישות כמה המשמעות של כסף והון יכולה להיות מתעתעת בעידן שלנו. ואיך היכולת לתכנן את העתיד נפגעת.

חינוך: במערכת החינוך של היום נמצאים ילדים שייכנסו לשוק העבודה בעוד חמש עשרה שנים. הם לומדים שם דברים שבוודאות לא ייתנו להם כלים לחיים. ובוודאות מונעים מהם כלים חשובים. ולמען האמת, אני לא בטוח שניתן להאשים בכך את מערכת החינוך. איך ניתן לצפות ממנה להכין את הילדים לעולם של עוד חמש עשרה שנה? מי יודע אלו כלים בני אדם יצטרכו אז? מי יודע מה יהיה חשוב? חמש עשרה שנה זה המון המון זמן.

סיכום האתגר הראשון- התכוננות לעתיד

לסיכום, כבני אדם אנחנו תמיד חושבים קדימה, ואנחנו מסתמכים על תחזיות מסוימות שיש לנו לגבי העתיד. האתגר שניצב בפנינו הוא להתנהל מול עתיד לא ידוע ברמה העמוקה ביותר. הבאתי כמה דוגמאות, אבל חוסר הוודאות נמצא גם בדברים אחרים. חברה, בריאות, פוליטקה וצבא. הבעיה הזאת היא בעיה טכנית. מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו. אבל יש לה גם השלכה נפשית. ואת זה נכניס לאתגר השני.

עמידה נפשית מול הבלתי ידוע.

הבנה בסיסית של העתיד שלנו, היא לא רק צורך טכני. היא לא רק עוזרת לנו לפעול בצורה חכמה היום. היא גם מסגרת נפשית. אנחנו זקוקים להבנה בסיסית של הסביבה שלנו כדי לייצר שפיות והתמצאות בחיים. אנחנו צריכים לדעת לאן פחות או יותר אנחנו הולכים.

ושוב, תמיד היה מרכיב של הפתעה בעתיד. אבל בעבר יכולנו לראות את האפשרויות השונות של העתיד שלנו. יכולנו לראות אנשים מבוגרים מאיתנו שמקדימים אותנו בכמה שנים במסלול החיים ולדעת שאנחנו נהיה פחות או יותר כמותם. כמובן, לא ידענו אם נהיה כמו ראובן, או כמו שמעון. לא ידענו אם נזדקן בכבוד, או בחולי, בעושר או בעוני, או בכלל כמה זמן נחיה. אבל ידענו מה האפשרויות. ובדברים מסוימים, אפילו יכולנו לפעול למען אפשרות רצויה.

כיום, אנחנו באמת לא מסוגלים לדמיין את העתיד. את החברה. את הרפואה. את הכלכלה. אנחנו יכולים להעריך שהטכנולוגיה המתקדמת תשנה את האנושות במובנים עמוקים, אבל לא יודעים באילו. אנחנו לא יכולים לראות מישהו מבוגר מאיתנו ולומר לעצמנו, "הנה, כך פחות או יותר יראה העתיד שלנו".

וכאן, הבעיה היא לא טכנית, אלא נפשית. החיים שלנו מאבדים במשהו את המסגרת הטבעית שלהם. הם פתוחים מצד אחד. פתוחים לכאוס, לתקוות דמיוניות, לפחד, לחוסר ידיעה. אני חושב שאנשים נוטים להתעלם מהבעיה הזו, וחושבים יותר על הפן הטכני, אבל אני חושב שמתחת לפני השטח, ואולי באופן לא מאוד מודע, הכאוס הזה פוגע ברווחה הנפשית של אנשים רבים. משהו בכיוון של החיים נשחק. משהו חשוב.

ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו, "איך חיים בבריאות ובאושר אל מול כאוס שכזה? איך מוצאים עוגנים אחרים? איך מחייכים לעומת העתיד הלא ידוע? איך מחזירים לעצמנו את התחושה שלחיים שלנו יש כיוון?"

אני חושב שאלו שאלות חשובות מאוד ואתגרים גדולים שעלינו להיות מודעים אליהם ולעסוק בהן.

אגב, שמעתי כמה פעמים מאנשים חכמים שאנחנו צריכים להתרגל לשינויים מהירים ולשמור על גמישות מחשבתית. לדעת שהחיים שלנו הולכים להיות מרובי הפתעות. ואני חושב שהידע הזה הוא חשוב. צריך ללמד את הדבר הזה במערכת החינוך. להכין את הילדים שלנו. להכין את עצמינו לקראת קצב שינויים הולך וגדל. ומצד שני, יכול להיות שהלך רוח כזה יכול גם לפגוע בנו. הרי ממילא משהו ביציבות של החיים הולך להיפגע. אז להוסיף לזה גם חינוך לגמישות קיצונית, לא בהכרח יעזור. אולי החינוך לגמישות צריך לבוא יחד עם איזון ובניית עוגנים יציבים בנפש. (עוגנים יכולים להיות עוגנים ערכיים, דתיים, משמעותיים) בכל מקרה, זה עוד אתגר חשוב מאוד שעומד לפתחינו.

מציאת משמעות בעולם של בינה מלאכותית

בני אדם שואבים משמעות לחייהם מדברים רבים ומגוונים, אבל לדעתי, ניתן לומר שברוב רובם של המקרים, הדברים המעניקים לנו משמעות קשורים בתרומה שלנו לעולם. אנחנו מרגישים משמעותיים כשאנחנו רלוונטיים עבור מישהו או משהו. כשאנחנו עוזרים למישהו. כשמשהו בתוכנו (ועדיף משהו כמה שיותר עמוק!) מתגלה כמועיל או כתורם. אחת השאלות הגדולות היא האם בסופו של דבר הבינה המלאכותית תאיים על זה. האם נגיע למצב שבו אין לנו מה לתרום, מפני שבינה מלאכותית פשוט תעשה את זה יותר טוב מאיתנו. וממילא, אף אחד לא באמת יצטרך אותנו.

כמובן, עולם שבו לא צריך אותנו בכלל, הוא עולם רחוק מאוד. ייקח עוד שנים רבות, אם בכלל, עד שנגיע למצב כה קיצוני שבו פשוט לא ניתן יהיה למצוא משמעות. הרי תמיד אפשר ללכת לשכנים ולהביא להם עוגה. להתקשר למישהו בודד. לחייך למישהו ברחוב. אבל בנקודות ספציפיות, ובמידה מופחתת, הבעיה הזאת כבר נמצאת כאן היום. וגם אם היא לא תגיע בעתיד הנראה לעין למוחלטות קיצונית, הרי שהיא עדיין צפויה לגדול.

משבר בתעסוקה, יהיה ככל הנראה, בעיקר בעיה של משמעות. לא של כסף. אם יש משבר תעסוקתי משום שהעבודה נעשית בלעדינו ובזול, זה אומר שהעבודה נעשית, ובזול. ולכן, זה לא אמור להוביל למחסור חומרי. אבל זה בהחלט עלול להביא לבעיית משמעות.

כי אנשים רבים שואבים את עיקר המשמעות ואפילו הזהות שלהם מהתעסוקה. כשאני אומר, "אני פיזיותרפיסט", לרוב, אני לא מתכוון לומר שאני מבלה כך וכך זמן בשבוע בשיקום פצועים. ואני גם לא מבקש להציג תצהיר למס הכנסה על מקורות ההכנסה שלי. אני מתכוון לומר משהו עמוק יותר עליי. על הזהות ועל המשמעות שלי. כבר היום, אנשים שעוסקים באיור, תרגום, בניית אתרים, תכנות, או אפילו כתיבה, יכולים לראות איך תוכנות של בינה מלאכותית הולכת ועוקפת אותם. והבעיה היא לא הכסף. הבעיה היא שמשהו עמוק בזהות שלהם ובתרומה שלהם לעולם הולך ונעלם.

ושוב, אלו לא המקצועות הראשונים שנעלמו בהיסטוריה האנושית, אבל העניין הוא הקצב. אם בעבר מישהו עסק בבניית מכונות כתיבה ואז הן נעלמו, הוא היה צריך למצוא עבודה אחרת, אבל העבודה הזאת כבר לא תיעלם בימי חייו. עכשיו אנחנו כבר כנראה לא במצב הזה. קצב השינויים הולך וגדל (וזה כבר תהליך ארוך בהרבה, ולא תלוי רק בבינה מלאכותית). ככל שהזמן יעבור, סביר יותר שנהיה כמו טובעים שקופצים מקרש לקרש כדי לא לטבוע. שרויים במרדף אחרי הדבר הבא שבו אנחנו יכולים למצוא משמעות.

וכאן, אני חושב שעלינו לעצור ולעסוק בצורה עמוקה יותר בנושא הזה. מה זאת בכלל המילה המוזרה הזאת, משמעות? ומה נותן לנו אותה? האם ניתן להפריד לגמרי את המשמעות מעולם התעסוקה (שבו אנחנו באמת עושים דברים גדולים) ולמצוא אותה בדברים קטנים ויומיומיים? ואם כן, אז במה? וכמה זמן זה יוכל להחזיק? האם משמעות תמיד צריכה להיות קשורה בתרומה לסביבה? או שניתן למצוא אותה בתוך עצמנו?

אלו שאלות שתמיד נכון היה לשאול, אבל הן אף פעם לא היו בוערות. רוב אנשים פשוט זרמו עם החיים, עשו את מה שעשו ומצאו בזה משמעות. עכשיו נראה לי שהשאלות האלו הולכות להיות קריטיות.

לסיכום, ניסיתי לעשות מעט סדר באתגרי הבינה המלאכותית ולהתמקד בתחום שלדעתי חובה עלינו לעסוק בו, האתגרים הפרטיים. ניסיתי להדגיש את זה שהאתגר החשוב עבורנו כיום, הוא לא בהכרח לכוון את הבינה המלאכותית או לפתור בעיות כלל אנושיות, אלא ללמוד לחיות חיים טובים ובריאים לצידה, גם כשהיא כאוטית במידה מסוימת.

הצפתי שלושה אתגרים שלדעתי הם העיקריים. (לא היחידים) ואני מאוד מקווה שעזרתי במשהו להציף את הדברים החשובים בצורה מסודרת.

השתדלתי לא להביע דעה נחרצת לגבי איך יראה העתיד (אין לי), אלא רק לפרוש אפשרויות ובעיקר את חוסר הידיעה שלנו.

גם לא דיברתי ממש על דרכי התמודדות עם האתגרים. אולי אכתוב מאמר המשך ובו כמה תובנות אישיות.