הרצון להאמין – תגובה למאמר של וויליאם ג'יימס

הרצון להאמין – תגובה למאמר של וויליאם ג'יימס

בשנת 1896 התפרסם מאמרו של הפילוסוף האמריקאי וויליאם ג'יימס, "הרצון להאמין". במאמר זה מנסה ג'יימס להצדיק את האמונה הדתית, באשר היא, בעיני אנשים ספקנים, ביקורתיים ומדעיים. זהו מאמר מקורי ומעורר מחשבה, וברצוני לסכם כאן את טיעוניו המרכזיים, להראות למה הם מעניינים וגם למה הם בעייתיים.

רקע והקדמה ראשית, הקדמה קצרה ורקע. וויליאם ג'יימס (1842–1910) היה דמות מעניינת ושונה בנוף האינטלקטואלי. הוא היה פסיכולוג, פילוסוף ומדען, אך תמיד נשאר פתוח לרעיונות שונים והתכתב עם עולמות המרוחקים מהמדע המקובל. כתיבתו מתאפיינת במעין רוגע והיגיון בריא, ונעדרת את ההתלהמות וההתנצחות הקיימות לעיתים בכתיבתם של הוגי דעות אחרים. הוא כתב ספרים חשובים בפסיכולוגיה, בחקר הדתות ובפילוסופיה.

ג'יימס פיתח, יחד עם המדען והפילוסוף צ'רלס סנדרס פירס (דמות צבעונית כשלעצמה), אסכולה פילוסופית אמריקאית הנקראת "פרגמטיזם". ואולם, המאמר "הרצון להאמין" נכתב מוקדם יותר, ואולי הוא מאפיין שלב מוקדם בהתפתחות מחשבתו של ג'יימס. אגע בכך בסוף דבריי.

הרצון להאמין

ועכשיו לענייננו. המאמר "הרצון להאמין" הוא שכתוב של הרצאה שנשא ג'יימס, ולתחושתי הוא יחסית מבולגן וחסר חדות. אנסה לתמצת כאן את הדברים העיקריים כפי שאני מבין אותם, במילים ובסדר שלי, ואז להרחיב ולבקר את הרעיונות המרכזיים.

המאמר פונה לאנשי אקדמיה בעלי תפיסות ספקניות. אנשים אלו נטו שלא לקבל את האמונה הדתית פשוט מפני שאין לה שום הוכחה מתקבלת על הדעת, והיא נתפסה בעיניהם כפנטסטית, אקראית וחסרת ביסוס.

ג'יימס מסכים עם האנשים הללו על כך שלאמונה הדתית (נצרות, במקרה שלו) אין שום ביסוס או הוכחה, אך עם זאת, הוא אינו חושב שזה מופרך להאמין בה. הוא מציע זוויות חדשות ודרך אחרת להסתכל על הדברים, ומנסה להראות שלמרות חוסר הוודאות, אולי דווקא הדבר הכי הגיוני לעשות הוא לאמץ את האמונה הדתית.

בכל מקרה, חשוב לציין שג'יימס אינו פונה אל אתאיסטים המאמינים באי-קיומו של האל, אלא אל אנשים ספקנים ואגנוסטיקנים שמצביעים על העובדה שאין לאמונה באל ביסוס. ג'יימס גם אינו מקבל את התפיסה הדתית הנפוצה הרואה באמונתה וודאות מוחלטת. הוא יוצא מתוך נקודת הנחה המקבלת את העובדה שאנחנו לא יכולים להכריע בשאלות אלו, ואין לנו את הכלים כדי להוכיח איזשהו צד. לכן, כל הדיון במאמר זה מתקיים במרחב הספק: מה עושים כשלא יודעים, ומה הגיוני לעשות? בכל מקרה, חשוב לשים לב שעל אף שג'יימס עושה מאמץ גדול להגן על האמונה הדתית, הוא בהחלט אינו מגן על האמונה הדתית הקלאסית.

ג'יימס דן בנושאים רבים במאמר ומעלה הבחנות ונקודות רבות, אבל כאן אתמקד רק בארבע הבחנות חשובות שעולות במאמר. מי שרוצה לקרוא את המאמר במלואו, (מומלץ מאוד) יכול למצוא אותו כאן.

1. הבחנה בין בחירה כפויה לבחירה אפשרית.

2. הבחנה בין חשיבה דוגמטית לחשיבה אמפיריציסטית.

3. הבחנה בין הרצון לדעת את האמת לבין הרצון להימנע מטעות.

4. הבחנה בין דעות חיות למתות.

אנסה להרחיב מעט על נקודות אלו, להסביר מדוע כל הבחנה חשובה, להראות מדוע כיווני המחשבה של ג'יימס בעייתיים, ולבסוף להציע בכמה משפטים מוצא חלקי.

1. בחירה כפויה ובחירה אפשרית

ישנן שאלות שהן כפויות ואחנו מוכרחים לענות עליהן, גם אם אין לנו כלים לכך. לעומת זאת, ישנן שאלות שאחנו יכולים פשוט למשוך בכתפיים, לומר שאיננו יודעים ולהמשיך הלאה בחיינו.

אביא דוגמה לבחירה כפויה: נניח ששני אנשים באים לבית דין והם אוחזים בטלית, זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי". מה יאמר הדיין? ברור שהתשובה הנכונה היא "איני יודע", אך למרבה הצער, לדיין אין הפריבילגיה לומר את האמת הפשוטה הזו – הוא מוכרח להכריע. במילים אחרות, גם אם הוא יכול לתת תשובה תיאורטית האומרת "איני יודע", בחיים עצמם ובהתנהגותו הוא מוכרח לפסוק משהו. לכן ניתן לקרוא לזה בחירה כפויה.

למעשה, הרבה מאוד מהבחירות בחיינו הן בחירות כפויות. איננו יודעים אילו מניות יעלו בשנים הקרובות, או בכלל מה כדאי לעשות עם הכסף שלנו, אך אנו מוכרחים לעשות משהו. איננו יודעים באמת איזו תזונה הכי בריאה עבורנו, וכן איננו יכולים לדעת אם האל קיים ואם הוא קיים – מה הוא בכלל. אך אנו מוכרחים לבחור.

הסיבה לכך היא שאלו אינן שאלות תיאורטיות אלא מעשיות. אני לא חייב להכריע במחלוקת בין פיזיקאים תיאורטיים או בין היסטוריונים של יפן, מפני שאלו שאלות תיאורתיות. אך בשאלות מעשיות אין באמת אפשרות שלא לבחור: הדיין מוכרח לעשות משהו עם הטלית, המשקיע צריך לעשות משהו עם כספו, והאדם מוכרח לבחור דרך חיים וצורת חשיבה – תהיה זו דרך חיים אמונית או חילונית.

באמצעות ההבחנה הזו מנסה ג'יימס לומר לעמיתיו הספקנים: תראו, אני מסכים איתכם שאנחנו חיים בחוסר ידיעה, אך אינכם יכולים לעמוד מחוץ לשאלות האלו ולפטור אותן ב"איני יודע". אתם חיים בתוך השאלות הללו, וכל דבר שתעשו הוא בחירה. והבחירה שלי, יאמר ג'יימס, אינה פחות טובה מזו שלכם.

2. חשיבה דוגמטית וחשיבה אמפיריציסטית

בעצם, אומר ג'יימס, יש שלוש דרכים לחשוב על יכולת הידיעה שלנו. בקצה אחד ישנה ה"ספקנות" – הספקן אינו חושב שניתן אי פעם לדעת משהו. בקצה השני נמצא הדוגמטי, החושב שבידו התשובות לכל שאלות הקיום והוא מאמין שניתן לדעת את האמת בוודאות. ביניהם ממקם ג'יימס תפיסה שהוא מכנה בשם "אמפיריציזם". האמפיריציסט, אומר ג'יימס, חושב שניתן לדעת את האמת, אך לא ניתן לדעת שאנו יודעים אותה.

נניח שמדען מצהיר שהוא מאמין בתורת היחסות של איינשטיין. כמובן, הוא מודע לכך שבעבר האמינו בפיזיקה הניוטונית וזו הופרכה, ואין זה מן הנמנע שאותו הדבר יקרה לתורת היחסות. במילים אחרות, לעולם לא נדע לבטח אם תורת היחסות נכונה, אך היא עשויה להיות נכונה. כלומר, האמפיריציסט מאמין שיש אמת ושייתכן ואנו אוחזים בה, אך לעולם לא נדע אם אנו באמת יודעים אותה.

המדע, לדעת ג'יימס, הוא ברובו אמפיריציסטי, והוא רואה ערך גדול בתאוריה הנוכחית משום שהיא עשויה להיות נכונה – גם אם המדען לעולם לא ידע אם היא אכן נכונה (כשלעצמי, איני בטוח שזהו הלך הרוח הנפוץ בקרב אנשי מדע).

אותו הדבר נכון לגבי אמונה דתית: ניתן להאמין באמונה הדתית גם בלי לדעת אם היא תתברר בסופו של דבר כנכונה. וניתן לבסס את חיינו על העובדה שהיא עשויה להיות נכונה. במילים אחרות, זה שאין לנו ודאות אינו אומר שאי אפשר לחיות בדעה אמיתית. יכול להיות שיש לנו מזל ואמונתנו אכן נכונה – אנו פשוט לא יודעים זאת. למאמין, אם כן, יש סיכוי כלשהו שהוא חי על פי תפיסה אמיתית. לעומת זאת, לאגנוסטיקן אין סיכוי כזה, משום שהוא אינו מסכים להתחייב לשום תפיסה.

האגנוסטיקן מפחד להתחייב ולכן אינו טוען דבר לגבי קיום האל, וממילא אין שום סיכוי שיחיה חיים אמיתיים. הוא מפחד למלא את כרטיס הלוטו, ולכן לעולם לא יזכה. המאמין, אם כן, עושה בחירה הגיונית בהינתן חוסר הוודאות. גם האתאיסט עושה בחירה הגיונית. אך האגנוסטיקן, המתיימר להיות שקול ומחושב – דווקא הוא עושה את השגיאה הגדולה ביותר. הבחנה זו מובילה באופן טבעי להבחנה הבאה.

3. הרצון לידיעת האמת והרצון להימנע מטעות

לכאורה, מי שרוצה לדעת את האמת רוצה לא לטעות, ולהפך. אך ג'יימס טוען שזה לא בהכרח נכון. מי שרוצה לדעת את האמת מוכן להסתכן לשם כך, מוכן לטעות כמה פעמים בדרך ואולי לא להגיע ליעדו לעולם – אך לפחות יהיה לו סיכוי להגיע לאמת (אפילו אם לא ידע זאת לעולם!). לעומת זאת, מי שמפחד מטעויות עשוי להקריב את האמת לשם כך: הוא פשוט יטען שאינו יודע. בכך הוא מונע מעצמו את הטעות, אך גם את הסיכוי לדעת את האמת.

ולכן, יכול להיות הבדל משמעותי בין אדם שמה שמניע אותו זה הרצון לדעת את האמת, לבין אדם שמה שמניע אותו זה הפחד מלטעות.

ג'יימס טוען ששתי הגישות הללו מבוססות על רגש או רצון מסוים, ורגש אחד אינו הגיוני יותר מן האחר. אדם המפחד לטעות אינו הגיוני יותר מאדם המייחל לאמת. ולכן, אנשים ספקניים וביקורתיים הפוסלים כל טענה לא מוכחת אינם טובים, הגיוניים או מדעיים יותר מאלו הפתוחים אליה. אין שום סיבה, אומר ג'יימס, שאדם מאמין ייתפס באקדמיה או במחשבתם של אנשים ביקורתיים כאדם פחות רציני או פחות ביקורתי.

4. טיעונים חיים ומתים

אסיים דווקא בהבחנה שאיתה ג'יימס פותח: הבחנה בין תפיסות חיות למתות, כלומר כאלו שהן רלוונטיות עבורנו (מכל מיני סיבות) וכאלו שלא.

באופן תיאורטי, לכל אדם בכל רגע נתון ישנן אלפי אפשרויות: הוא יכול לגור בכל עיר, כפר או יישוב בישראל (שלא לדבר על חו"ל), לאכול מאות דברים שונים לארוחת צהריים, ולהאמין באלפי דתות, כתות או אמונות המסתובבות בעולם. אך בפועל זה לא נכון. רובן המכריע של האפשרויות בכל התלבטות שלנו הן אופציות מתות – הן אינן רלוונטיות, כלל אינן עולות על דעתנו, וזה לא באמת משנה למה. בפועל נתלבט בין שתיים או שלוש אפשרויות, בין אם מדובר בהתלבטות לגבי לימודים, מגורים, איזו חולצה ללבוש היום, וגם במה להאמין.

ולכן, גם אם בעיקרון יש מיליון אפשרויות, בפועל יש שתיים או שלוש. האדם האמריקאי בן זמנו של ג'יימס יכול להיות נוצרי (מסוג מסוים מאוד), אגנוסטיקן, ואולי גם אתאיסט. הוא אינו יכול להאמין בדת האלילית של שבטי הזולו או בזורואסטריות.

למה זה חשוב?

ובכן, אני חושב שבעולם המחשבה של ג'יימס, התובנה הזו חשובה מאוד. זהו עולם שבו שולטות ענווה ופתיחות, ולא להט של ודאות פנאטית. מבחינת המאמין הפנאט, אין שום משמעות לשאלה "מתוך כמה אפשרויות הוא בחר" – כך או כך, הוא בחר באופן ודאי באמת המוחלטת. אך בעולם של ג'יימס אין לנו את הכלים להכריע בשאלות הגדולות של המציאות. אנו מוכרחים להכריע כי אין ברירה, אך איננו מכריעים מתוך ידיעה מוחלטת. ומכיוון שכך, יש משמעות גדולה לשאלה מתוך כמה אפשרויות אנו מכריעים: יש הבדל גדול בין אדם הבוחר מתוך שתי אפשרויות לבין אדם הבוחר מתוך מיליון. לצאת אל העולם עם השכל המוגבל שלנו ולבחור בין מיליון אפשרויות (שאת רובן איננו מכירים כלל!) זה כמו למלא לוטו – הסיכוי שנגיע למשהו נכון הוא אפסי. אך לצאת אל העולם עם השכל המוגבל שלנו ולהכריע מתוך שתיים או שלוש אפשרויות? זה כבר די סביר, אפילו אם הלכנו לפי רחשי ליבנו ולא הפעלנו חשיבה ביקורתית ויסודית.

מסיבה זו, לדעתי, ג'יימס מדגיש נקודה זו. בסופו של דבר אנו מכריעים ללא נתונים מספקים – נכון, אך לפחות איננו בוחרים אפשרות אחת מתוך אינסוף. בסך הכל ההתלבטות שלנו היא בין שתיים או שלוש אופציות.

אגב, בהמשך המאמר מנסה ג'יימס להקטין את אפשרויות הבחירה בדרך אחרת: הוא נותן הגדרה רופפת לדת, כזו שאמורה לקפל בתוכה את כל הדתות כולן. כלומר, בעצם כל הדתות אומרות פחות או יותר כך וכך. הוא מעלים את ההבדלים העצומים שבין הדתות השונות ומחפש את המאחד. בכך, שוב, הוא מנסה לומר את אותו הדבר: "בעצם יש בסך הכל שתי אפשרויות כלליות – להאמין בדתות, או שלא. ואם נבחר באחת האפשרויות, גם ללא הוכחות מספקות, הרי זה הימור סביר". אבל כמובן שהשטחת כל הדתות למערכת אחת של אמונה בסיסית היא אינה מדויקת (יש דתות רבות החורגות מהגדרתו) ובטח שאינה ממצה אותן. ובכל זאת, נראה שנקודה זו של צמצום האפשרויות חשובה עבור ג'יימס, ולא לחינם. בעולם שבו אין לנו הוכחות ודאיות לאמונתנו, השאלה "עד כמה הבחירה שלנו אקראית ומתוך כמה אפשרויות היא נבחרה" הופכת לרלוונטית מאוד.

ברצוני להזכיר בהקשר זה את "ההימור של פסקל", שגם ג'יימס מזכיר במאמר (אם כי בביקורת מסוימת). הפילוסוף והמתמטיקאי בלייז פסקל טען שמשתלם להאמין בנצרות, מפני שאם אמונה זו תתברר כנכונה, המאמין יזכה לאושר נצחי, ואילו אם תתברר כטעות – המאמין לא הפסיד דבר. זאת לעומת מי שאינו מאמין בנצרות, המסתכן בגיהינום נצחי אך לא ירוויח דבר אם יתברר שצדק והנצרות היא שקר. ההימור של פסקל נראה חסר היגיון לחלוטין אם אנו רואים בנצרות רק אחת מתוך אינספור אמונות (ולנו כיהודים קל לראות זאת) באותה מידה, אולי דת אחרת צודקת והיה כדאי להאמין בה ולא בצלוב? אך כאן מגיעה קביעתו של ג'יימס: ההתלבטות שלנו לעולם אינה בין אינספור האפשרויות שניתן להעלות על הדעת. בלייז פסקל, לצורך העניין, עמד מול שתי אפשרויות בלבד: חילוניות או נצרות (מבלי להיכנס לזרמים בתוך הנצרות). מתוך פרספקטיבה כזו, פתאום ההימור הזה עשוי להיראות הגיוני יותר.

וכך גם אנחנו: אנו עומדים מול שתיים או שלוש אפשרויות. נכון, אין לנו היכולת לדעת בוודאות מהי האמת, ונכון, השכל שלנו די מוגבל, מוטה ועסוק רוב היום במחשבות יומיומיות. אך בסך הכל עומדות בפנינו כמה אפשרויות בודדות. אפשר להיות אמיצים מעט, לעשות את הכי טוב שלנו, להמר טיפה ולקפוץ אל תוך אחת האפשרויות – זה לא יהיה בלתי מתקבל על הדעת, ואולי זה אפילו חכם.

סיכום ביניים

מתוך ארבע ההבחנות הללו יוצא שהבחירה של המאמין להאמין בדת היא בחירה די הגיונית, ובטח שלא פחות הגיונית מזו של האגנוסטיקן. הוא הרי מוכרח ממילא לבחור, הוא בוחר בין אפשרויות מועטות, הוא משיג סיכוי לדעת את האמת, והרגש שמניע אותו לחפש את הסיכוי לאחוז באמת אינו פחות הגיוני מרגש הפחד של הספקן הקיצוני, המעדיף לא לדעת כלום ובלבד שלא לטעות. האמונה יכולה להיתפס כמעשה אמיץ של אדם המוכן להסתכן בעולם של חוסר ודאות.

הבעיות בטיעונים של ג'יימס

אני חושב שבסך הכל הטיעונים הללו די מעניינים, ובכלל, זהו מאמר מרענן מפני שלא כמו ההצדקה הדתית הרגילה, המנסה להוכיח באותות ובמופתים שכל האמת אצלה, כאן יש כנות גדולה בהרבה והכרה עמוקה במגבלות האנושיות. הדיון כאן אינו צועק "אני יודע הכל!", אלא שואל בענווה: "מה נכון לעשות כעת, משהוכח לי שדעתי מוגבלת?"

עם זאת, אני חושב שההבחנות של ג'יימס הן בעייתיות למדי, ואם נבחן אותן לעומק נגלה שהן לא באמת עובדות.

1. אתחיל מההבחנה בין בחירה כפויה לאפשרית. ג'יימס אמנם צודק בטיעונו שלא בכל ויכוח ניתן להתחבא מאחורי האמירה "איני יודע", ובמידה מסוימת יש שמץ של צביעות מוכרחת בחיים האגנוסטיים – הרי אנשים אלו מוכרחים לחיות איכשהו. הם מוכרחים לקבל ערכים דתיים או שלא לקבל אותם, ומוכרחים לחוש את עצמם כנבראים של ישות בעלת רצון כלשהו או שלא לחוש כך. ניתן לומר "איני יודע", אך לא ניתן לחיות "איני יודע". עם זאת, גם בצד של ג'יימס ישנה בעיה.

נחזור לדוגמת הדיין שמגיעים אליו שני אנשים האוחזים בטלית. עכשיו נדמיין מצב שבו הדיין מביט בסיטואציה, חושב לרגע ואז אומר: "ובכן, אני מוכרח לבחור. איני יכול לומר שאיני יודע, על אף שזה מובן מאליו, ולכן אני בוחר לתת את הטלית לראובן". זו הרי שערורייה! וזה בדיוק מה שג'יימס עושה: איני יכול לדעת, אז אני מכריע לאחד הצדדים.

אבל התשובה הנכונה במקרה של הדיין היא "יחלוקו". כלומר, על אף שלאמירה "איני יודע" אין משמעות מעשית ולכן לא ניתן לבחור בה, הדין עדיין מתבסס עליה מפני שזו האמת – איננו יודעים, ולכן צריכים לתת דין המתכתב עם חוסר ידיעתנו.

באותו האופן, משקיע הגיוני המפקיד את כספו ואינו יודע אילו מניות יעלו, אינו בוחר לשים את כל הונו על חברת סטארט-אפ שנראית לו נחמדה. הוא מפזר את ההשקעות מתוך הבנה של מוגבלות ידיעתו.

שוב אנו רואים שחוסר ידיעה אינו תירוץ לבחירה לא מבוססת, אלא סיבה להתחשבות באפשרויות שונות. זו בוודאי אינה אמונה דתית קלאסית. המאמין אינו "לוקח בחשבון" את אפשרות קיומו של האל בזמן שהוא מתפלל אליו, ואם זו האמונה שאליה ג'יימס שואף, הרי שהיא אינה שונה בהרבה מזו של האגנוסטיקן.

עוד בעיה בטיעון הזה היא שהוא לא נכון בהכרח לגבי אמונה. מזווית הראייה של המאמין, שאלת קיום האל היא שאלה בסיסית שלא ניתן להתעלם ממנה, מפני שהאל מבסס את ערכיו ואת דרך חייו. אך מבחינת האגנוסטיקן המצוי, אין הדבר כך כלל. האגנוסטיקן לרוב מאמין בתפיסה הומניסטית כלשהי, והיא זו שמבססת את דרך חייו וערכיו. ובכל מקרה לא האל. ולכן, מבחינתו, שאלת קיום האל היא אולי שאלה מעניינת, אך אינה קריטית ובטח שאינה כפויה.

במילים אחרות, האגנוסטיקן הכריע קודם לכן הכרעה מעשית: הוא אינו מבסס את ערכיו וחייו על האל, אלא על האדם. לאחר מכן הוא ניגש אל השאלה התיאורטית לגבי קיום האל, והוא בהחלט אינו מחויב לענות עליה (כמדומני שזהו גם תיאור היסטורי: התפיסה ההומניסטית התפתחה בתוך הדתות התאיסטיות, שינתה באיטיות רבה את בסיס המוסר והערכים מרצון האל, לטובת האדם, ורק אז החלה הכפירה באל להיות רווחת).

2. לגבי ההבחנה בין תפיסה דוגמטית לאמפיריציסטית: אני חושב שקשה להשוות תפיסה מדעית המחזיקה בתאוריה מסוימת (על אף מודעותה לאפשרות שתופרך בעתיד) למה שג'יימס עושה. מדען המאמין שהתאוריה שלו אמיתית (ואיני נכנס לשאלה של "איך מדענים חושבים כיום על המדע שלהם") עושה זאת לאחר בחינות, בדיקות וויכוחים רבים. מדענים מנסים בכל כוחם להוכיח את טענתם (אם הם מדענים רציניים), וגם אז מודעים לכך שייתכן וטענתם תופרך.

ולכן, גם אם מבחינה פילוסופית טהורה ניתן לומר שהמדען מחזיק בדעה מפני שהיא עשויה להיות נכונה, מה שמשכנע אותנו במדע אינו האפשרות הזו, אלא הדיוק, המדידות, הרצינות, הבחינות הבלתי פוסקות והמתודה היסודית. לכן לא נכון להשוות בין מדען לבין מאמין שפשוט בוחר בדרך מסוימת על פי רחשי ליבו ומנופף בעובדה שאמונתו עשויה להיות נכונה.

3. ההבחנה בין הרצון לדעת את האמת לבין הרצון שלא לטעות היא קצת מטעה. אני חושב שהיא מבריקה ומשכנעת כשחושבים עליה בזווית מסוימת מאוד, אך כשזזים מעט הצידה היא עשויה להתפרק.

אם אנחנו מתייחסים ל"רצון לדעת את האמת" כאל ידיעה תאורתית, הרי שג'יימס אינו שונה מהאגנוסטיקן. שניהם מבינים שייתכן והאל קיים, אבל אין לנו הוכחה לכך. המאמין של ג'יימס בעצם אף פעם לא חשב שיש יותר סיכוי שהאל קיים, ממה שחשב האגנוסטיקן.

ואילו, אם נתייחס ל"רצון לדעת את האמת" כאל רצון לידיעה בחיים, כלומר, לחיות בצורת חיים מסויימת, (חיי דת ואמונה, לצורך העניין) הרי שגם כאן, אין שום הבדל בין ג'יימס לאגנוסטיקן. שהרי גם האגנוסטיקן מוכרח לחיות איכשהו. אולי הספק יגרום לו לחיות כאתאיסט, אבל אין לנו סיבה להניח שדעה זו פחות מסתברת.

בקיצור, גם ג'יימס והגם האגנוסטיקן חיים בספק ברמה התיאורתית, אבל ברמה המעשית חיים באיזשוהי צורה מסוימת יותר. ולכן קשה למצוא את הנקודה שבה מישהו נמצא יותר באמת.

4. עכשיו ננסה להבין מה הבעייתיות בהבחנה הרביעית, בין תפיסות חיות למתות, או יותר נכון: מה הבעיה לצמצם את הבחירה שלנו לתפיסות חיות בלבד.

דמיינו ילד המסתכל על הירח ומנסה להבין מהו. אחותו הגדולה הסבירה לו שזהו גוש גבינה צהובה, ואחיו הגדול סיפר לו שזהו כדורגל שמישהו בעט חזק מדי ועכשיו הוא תקוע בשמיים. כעת לילד הזה יש שתי אפשרויות חיות: גבינה צהובה וכדורגל. כל שאר האפשרויות המסבירות את מציאות הירח הן מבחינתו אפשרויות מתות. זה כמובן מקל עליו את הבחירה, אך... כנראה אינו מקדם אותו אל האמת.

זה שישנן טענות שמבחינתנו הן מתות, אינו אומר שהאמת אינה נמצאת בהן. ולכן, אם וויליאם ג'יימס מקבל תת-זרם בנצרות שהיה אופנתי בתקופתו, הוא בוחר באפשרות אקראית וזניחה אחת מתוך אינספור אפשרויות. יכול להיות שלא הייתה לו ברירה והוא היה מוכרח לבחור מתוך האפשרויות החיות שלו, אך הדבר אינו מעלה את הסבירות שהבחירה שלו תתברר כנכונה.

אמת נכון הדבר, אנחנו בוחרים מתוך אפשרויות חיות. אמת נכון הדבר, אין לנו ברירה אלא לעשות זאת. אבל זה לא הופך את הבחירה שלנו לפחות אקראית. זה לא אומר שיש בה סיכוי סביר. האמונה הדתית שעל פיה חי ג'יימס, היא עדיין אחת מתוך מיליון שהסתובבו על כדור הארץ, ואחת מתוך אינסוף שהיו יכולות להסתובב בו. לומר שהיא עשויה להיות נכונה, מבחינה הסתברותית, זה חסר משמעות. וזה לא משנה כמה מתוך האפשרויות האלו הן חיות וכמה מתות.

סיכום הבעיות

נראה שכשבוחנים את הטיעונים וההבחנות לעומק, על אף שהם מקוריים ומעוררי מחשבה, הם לא באמת מסייעים למאמין הקלאסי הבטוח באמונתו. אולי הטיעונים הללו יכולים לבסס מעין "אגנוסטיקן שומר שבת" – אדם שאינו יודע אם אמונתו נכונה, אך מבין שהוא חייב או לשמור שבת או לא לשמור שבת, ולכן הולך אחר נטיית ליבו לשמור. אך איני בטוח שזה מה שג'יימס מנסה לבסס פה.

אם אנסה לדקור את הנקודה הבעייתית המרכזית, היא תהיה זו: ג'יימס מנסה ללכת על הגבול שבין ודאות לספקנות. הוא מתחיל מתודעה ספקנית ומנסה לחיות חיי אמונה – כאלו שלפחות מבחינה מעשית בטוחים בעצמם בצורה מוחלטת. איני בטוח שדבר כזה אפשרי כלל.

בסופו של דבר, אם הוא מנסה "לשכוח" שאין ביסוס לאמונתו, הרי זו סתם דרך של חוסר כנות. ואם הוא זוכר את העובדה שאין ביסוס לאמונתו ובוחר לחיות כך כי מוכרחים לחיות איכשהו, הוא אינו שונה במאומה מהאגנוסטיקן.

גם אם נדגיש את העובדה שהאמונה עשויה להיות נכונה, עדיין לא נמצא את ההבדל בין ג'יימס לבין האגנוסטיקן – שהרי גם הלה מודע לכך שדרך מסוימת יכולה להיות נכונה והיא עשויה להיות דרכו שלו. ומצד שני, קשה להבין למה חשובה העובדה שיש סיכוי של אחד למיליון שבמקרה האמונה האקראית של ג'יימס היא הנכונה. לי זה נראה חסר משמעות.

בסופו של חשבון, התחושה שלי הייתה שהמאמר כולו הוא מעין ערפול של הדיון במחשבות שונות, והערפל אמור להסתיר את העובדה הפשוטה שהבחירה באמונה היא אקראית ובלתי מבוססת. המאמר אולי יכול להוות התקפה מסוימת על האגנוסטיקן, והוא אולי מראה לבן שיחו המלומד שגם הוא, בעצם, לא עשוי מלוגיקה צרופה. אבל קשה לי למצוא כאן איזשהו טיעון של ממש בעד אמונה דתית כלשהי.

האם בכל זאת ניתן למצוא היגיון בטיעונים אלו?

אני מצליח לחשוב על שני כיווני מחשבה שיכולים להיעזר בטיעונים של ג'יימס. אולי זו הייתה כוונתו, אך אם כן, הרי שלא כך הבנתי מהמאמר:

א. אולי ניתן לעשות חלוקה בין היגיון קר לבין החיים המעשיים האינטואיטיביים יותר. בחיים עצמם תמיד חייבים לבחור (בניגוד להיגיון הקר), בחיים אנו תמיד בוחרים בין אפשרויות מועטות (בניגוד להיגיון הקר), ובחיים אנו רוצים את הסיכוי לחיות בצורה נכונה.

ולכן, לאדם החושב יש שתי רמות חשיבה: הרמה הפרימיטיבית והאינטואיטיבית יותר, והרמה הביקורתית יותר. וכאן, במאמר, ג'יימס פונה להיגיון הקר ומבקש ממנו להרפות מעט את אחיזתו בחיים. שהרי החיים עצמם ממילא לא יהיו הגיוניים. הם לא יכולים להיות הגיוניים. ומוטב לרמה הביקורתית שלנו להבין זאת. אם הרמה הביקורתית תבין שהחיים מוכרחים להתנהל באופן פחות לוגי ונוקשה, אולי היא תקבל את האמונה בצורה אוהדת יותר.

ב. בהמשך חייו (ואולי כבר לפני כתיבת המאמר?) יעסוק ג'יימס בשאלה "מהי אמת?", ויסביר שאמת אינה דווקא התאמה למציאות חיצונית מוחלטת, אלא משהו הרבה יותר קרוב לאדם ולחיים – יותר סוג של

כלי עבודה אישי המסייע לו להתנהל בעולמו. אם מאמצים תפיסה זו, הטיעונים במאמר הופכים שוב להגיוניים יותר: צורת החשיבה האנושית אינה עוד "הטיה" או "מכשול" בדרך להכרת האמת, אלא היא שמכוננת את האמת.

ולכן, אם אנו מוכרחים לבחור במשהו, הרי שאלו עובדות החיים ומוטב שלא להתכחש לכך. אם אנו מוכרחים לבחור בין אפשרויות מועטות, הרי שזהו כלי העבודה היעיל ביותר שיש לנו להתנהלות בחיים, ולכן זה בסדר – ולא באמת מעניין אותי מה נמצא מחוץ לאפשרויות המועטות הללו.

איני חושב שזו הייתה כוונתו המפורשת של ג'יימס במאמר זה, אך אם כן – הדברים מקבלים צורה הגיונית ושלמה יותר.