שתי אמונות

אמונה באל יכולה, למרבה הפלא, להוביל את האדם לשתי תפיסות חיים כמעט הפוכות. אמונה של ידיעה ואמונה של השתאות.

מצד אחד, האמונה יכולה להוביל את האדם לתחושה שהוא יודע הכול. הוא יודע מה היה בעבר ולאן הכול הולך. הוא יודע מה המשמעות של החיים, למה הוא מתהלך על הכדור ומה בדיוק הוא אמור לעשות בזמן הזה. הוא קיבל ספר הוראות מפורט ובזמן שכולם חיים בשקר, הוא פשוט יודע את האמת.

ומצד שני, האמונה עשויה להוביל את האדם לתחושה של השתאות ופליאה. הוא זוכר תמיד האל, את המסתורי, את מה שמעבר. הוא זוכר שהוא בסך הכול אדם, עם הבנה מוגבלת ושיפוט מוגבל. מאמין מסוג זה מתהלך בעולם בצילו של האל וזוכר שכל הוודאויות שלו הן אנושיות ותמיד יש משהו רחוק ובלתי מובן אי שם מעליו. חייו הקצרים הם גרגר ביחס לנצח והבנתו הצרה אפילו לא מגרדת את המציאות עצמה. הוא עניו, מפוקח, ומתרחק מכל אשליה של מוחלטות.

עבור האחד, האל הוא התשובה הוודאית לכל השאלות כולן. עבור השני האל הוא השתאות ששוברת את כל התשובות המדומיינות.

כשהמאמין היודע נתקל, חלילה, באובדן של בן משפחה, הוא מתנחם בידיעה. הוא הרי יודע בדיוק מה קורה עכשיו. בן המשפחה הצדיק מקבל את שכרו ברגעים אלו ממש ונכנס בשערי גן העדן. ואמנם כן, לנו זה עצוב, אבל המת מאושר עכשיו יותר משהיה אי פעם. אין בכך שום ספק.

וכשהמאמין המשתאה נתקל, חלילה, באובדן של בן משפחה, הוא מתנחם בפליאה. נכון, אנחנו חווים את המוות כפסגת הרוע והאובדן. נכון, בתפיסה שלנו זה דבר נורא ואיום, אבל זאת רק התפיסה שלנו. רק תפיסה אנושית. מה באמת טוב ומה באמת רע? לא לנו להכריע. אמנם בחיים המעשיים אנחנו מוכרחים לשפוט את המציאות כדי לפעול, וזה בסדר, זהו תפקידנו כבני אדם. אנחנו מוכרחים לפעול למען החיים ונגד המוות. מוכרחים להילחם למען הטוב כפי שאנו מבינים אותו. אבל המאמין המשתאה זוכר שזה רק שיפוט אנושי ותו לא.

כשהמאמין היודע מביט אל העתיד, הוא מחייך, כי יש לו כבר תסריט מוכן מראש. הנה, אתחלתא דגאולה. אחר כך נגיע לשלב זה ואז לשלב אחר ומשם אל הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן. מדינת ישראל תשגשג לנצח, הבינה המלאכותית לא תוכל לפגוע באנושות ותמיד הערכים שלנו יהיו נכונים. הרי זה מה שבורא עולם אמר לנו. הוא יודע מה יקרה ומה בשום פנים ואופן לא יכול לקרות.

וכשהמאמין המשתאה מביט אל העתיד, הוא מחייך, כי אין לו שום מושג מה יקרה. אבל זאת גם לא אחריותו. הוא בסך הכול אדם קטן בעולם עצום ומסתורי. למה לו לדאוג משאלות גדולות על עתיד הקיום? הוא אחראי רק על חלקת האלוהים הקטנה שלו. על המשפחה והשכנים. על השנה הבאה. על יצירת הטוב הפשוט שהוא מסוגל להבין ומאבק ברע הפשוט שהוא מסוגל להבין. ומה יקרה עוד חמש שנים? עשרים שנה? ומה יקרה אם הטוב שהוא עשה בסופו של דבר יוביל לדבר נורא ואיום? ובכן, זאת לא אחריותו. הוא רק אדם. ומה יקרה אם הבינה המלאכותית תשתלט על העולם או שמטאור יחריב את החיים כולם? אז מה. זה לא תלוי בנו ואם כך יקרה, אז שיקרה. נכון, אנחנו רואים ערך באנושות, כן. אנחנו פועלים על פי הערך הזה, כן. אבל אנחנו בני אדם. כל הערך העצום הזה, הוא בסך הכול הבנה שלנו. זה הכול. ומי שחי בצל האל, זוכר את זה.

המאמין היודע, יודע שכל המציאות כולה מתאימה בדיוק לערכיו ולעולמו הדתי. המאמין המשתאה עומד נפעם בצל העולם המסתורי והבלתי מובן ויוצר לו עולם דתי וערכי קטן ואנושי.

יכול להיות ששתי הקצוות האלו הן קצוות של סקאלה. יכול להיות גם שניתן איכשהו לשלב אותן, ובכל זאת, אני עדיין חושב שבמהות, יש כאן שני סוגים של מאמינים. שני סוגי אמונה. אמונה של ידיעה ואמונה של פליאה.

ומהי האמונה שלכם?