על סדום, עמורה ותפיסת הפרט

על סדום, עמורה, ותפיסת הפרט

החברה המערבית בנויה על הפרט. מבחינתה, כל אדם הוא יחידה נפרדת עם תוכן אישי, בחירה אישית וממילא -- אחריות אישית. כפי שאומר יחזקאל הנביא -- "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו". אמנם קיימות חברות וישנן תרבויות שונות, ואלו בוודאי משפיעות על האדם, אבל החברה איננה ישות בעלת בחירה. איננו יכולים לדרוש ממנה לקחת אחריות או להעניש אותה כשאינה עושה זאת. מבחינת העולם המערבי, היחידה היחידה שקיימת באמת, שניתן לבוא עמה בדין ודברים, היא הפרט. אין דבר כזה עונש קולקטיבי. יש רק עונש פרטי.

בתורה כמובן, זה עובד מעט אחרת. בסיפור המבול, החברה האנושית עומדת לדין. לא הפרט. הרי ברור שישנם תינוקות רבים שלא חטאו, ובכל זאת טבעו למוות. אפילו החיות המסכנות טבעו בגלל מעשי האדם. יתירה מכך, במצב שבו "כולם" חוטאים, קשה מאוד להאשים את הפרט. הפרטים הרי גדלו בשכונת פשע כלל עולמית. הם גדלו על נורמות של רוע. זה מה שלימדו אותם. זה מה שהם ראו סביבם. מה יכול הפרט לעשות כדי לא לחטוא? אמנם כן, היה צדיק אחד בשם נוח שעמד כנגד הזרם ולא חטא. גדול הדור. האם ניתן להאשים בן אדם בכך שאינו גדול הדור?

בסיפור של סדום המצב עוד יותר גרוע. אברהם מנסה להציל את העיר על ידי התקווה שאולי יש בעיר חמישים צדיקים. אם נעמיק בטיעון נגלה שהוא בדיוק הפוך מההיגיון המערבי. אם יש חמישים צדיקים, אומר איש המערב, הרי הדבר מעיד על כך שניתן היה לא לחטוא. עובדה שחמישים אנשים עשו זאת. ולכן זאת סיבה מצוינת להרוס את העיר ולהציל את חמישים הצדיקים. אבל אם אין חמישים צדיקים, זה אומר שלבני סדום לא הייתה באמת בחירה. וברור שהפיכת סדום אינה מוצדקת.

אבל ברור שבמקרים אלו (ועוד אחרים) התורה אינה שופטת את הפרט. היא שופטת את החברה. התרבות של סדום אשמה בכך שאין בה אפילו עשרה צדיקים ולכן עליה להיחרב, על אנשיה, נשיה וטפיה.

לאנשים רבים, התנהלות שכזו נראית לא הוגנת. אנחנו הרי מאמינים באינדיבידואל. אנחנו מאמינים שכל אדם צריך להישפט על פי מעשיו ועל פי הסיטואציה בה הוא נמצא. במה חטאו תינוקותיהם של סדום?

עם זאת, דומה שבשנים האחרונות, התפיסה האינדיבידואליסטית מוכיחה את עצמה כבעייתית. בין אם זה בעזה, שם הניסיון שלנו להבדיל בין פרטים מחבלים לפרטים בעלי חזקת חפות, הביא עלינו אסון עצום, ובין אם זה בהשתלטות המוסלמית על מערב אירופה.

ארחיב דווקא על הדוגמה השנייה, משום שהיא רחוקה יותר מהלב.

אנשים רבים שמביטים בהתאבדות האירופאית עומדים משתאים מול התופעה ההזויה. "מדוע אינכם מצילים את עצמכם?” אנחנו מנענעים בראשינו, “מה, אתם לא רואים מה קורה מול עינכם? אתם לא רואים שיש יותר ויותר איסלאם ברחובות? שהתרבות שלכם מותקפת? שיש שכונות שאינכם יכולים להיכנס אליהם? שיותר ויותר תושבים דוגלים בחוקי שריעה?”

לדעתי, העיוורון נעוץ בדיוק בנקודה זו. התפיסה האינדיבידואליסטית של המערב פשוט לא מאפשרת להם לראות את מה שקורה. אין להם בלקסיקון מילים לתאר את ההשתלטות של התרבות המוסלמית, משום שאין להם בלקסיקון את המושג "תרבות". לפחות לא כישות בעלת אחריות.

אסביר.

דמיינו מהגר עבודה מוסלמי המגיע לחופי צרפת. הוא מצד אחד חלק מתרבות. הוא מביא איתו סל של ערכים, מסורות ונורמות. ומצד שני הוא גם פרט. יש לו בחירה חופשית ואישית ולעיתים הוא גם פועל בניגוד לערכים אותם הוא מביא. הצרפתים בהכרח יתעלמו מהצד הראשון ויאמצו רק את הצד השני. מבחינתם תרבות זה דבר נחמד, אבל לא שפיט. אנחנו יכולים לשפוט אך ורק את המהגר שעומד מולנו.

ובכן, שואלים עכשיו הצרפתים, מה אותו מחמוד רוצה? מן הסתם לשפר את איכות חייו. זה רצון לגיטימי לחלוטין. האם הוא רוצח? חוטא? פושע? כנראה שלא. רוב האנשים אינם פושעים ורוצחים. וגם לא המהגרים. ובכלל, לכל אדם נתונה חזקת החפות. האמת הפשוטה היא שככל הנראה מדובר באיש פשוט. אדם קשה יום שרוצה להביא פרנסה אל ביתו. זה כל מה שהצרפתי מסוגל לראות. אם כך, למה שמחמוד לא יתקבל בצרפת בזרועות פתוחות?

עכשיו יש לנו כמה מוסלמים שרוצים להקים מסגד. מה הבעיה? הצרפתים הרי לא מסוגלים לשפוט את ה"תרבות" שרוצה להשמיד את המערב, משום שצרפתים לא שופטים תרבויות ולא מענישים חברות. הם מענישים בני אדם. הם רואים פרטים. ובכן, יש לנו כאן בסך הכל פרטים שרוצים לממש את חופש הדת שלהם. מה הבעיה? האם אנחנו לא היינו רוצים שיעניקו לנו חופש דת?

כמובן, אם יהיה פרט שינסה לרצוח מישהו, נעניש אותו, אין ספק, אבל לא ניתן להעניש "תרבות". והאמת צריכה להיאמר, לרוב רובם של באי המסגד אין שום תוכנית לרצוח אף אחד. רוב האנשים הם אנשים קטנים שחיים את חייהם, בדיוק כמו שאנחנו עושים. הם מעבירים מסורת שרואה במערב דבר שיש להשמידו, הם שומעים דרשות שמהללות ג’יהאד וחוקי שריעה, אבל כפרטים, הם אנשים קטנים שחיים את חייהם הקטנים. אנחנו לא שופטים על מחשבות, או על העברת מסורות.

ואם האיסלאם רוצה להשתלט על אירופה? בואו נבחן את הדברים מעיניי המערב. מי זה האיסלאם שרוצה להשתלט? אין דבר כזה. אי אפשר לשפוט את האיסלאם. יש אחמד, ועלי ועבדאללה. יש אנשים פרטיים. האם אחמד רוצה להשתלט על אירופה? אין לזה בכלל משמעות. הוא בן אדם אחד. מה זה בכלל אומר שהוא ישתלט על אירופה? השאלה היחידה היא, האם אחמד עבר עבירה או לא. האם "רצון להשתלטות של תרבות על יבשת" נחשבת עבירה פלילית? מה אנחנו, בוחני כליות ולב? האם יש עונש על רצון?

אבל כשאנחנו בוחנים רק פרטים, אנחנו מפספסים את התמונה הגדולה. יש כאן תרבות שרוצה חוקי שריעה באירופה. יש כאן תרבות שרוצה להשמיד את הדמוקרטיה האירופאית ואת תרבות המערב. האם מאה אחוז מהמהגרים רוצים בזה? לא. אבל זאת התרבות שהם מביאים איתם. זאת הדת שלהם. זאת השפה שלהם. זה היסוד הפנימי של חלקים רבים מהמהגרים הקטנים שרק רוצים לחיות. וכשאירופה מביטה בעצים, היא לא רואה את היער. ועד שהיא תראה את היער, הוא כבר יכסה אותה. אירופה תהיה מלאה באנשים קטנים שלא עברו שום עבירה פלילית, אבל פשוט לא מאמינים בערכי המערב. אנשים שיש להם סנטימנט חי לטרוריסטים, גם אם הם בעצמם מוכרי שווארמה. אנשים שמעדיפים חוקי שריעה. ושונאים נוצרים, יהודים וחילונים.

אין זה אומר שעלינו לזנוח את ראיית הפרט ולחזור לתרבויות פרימיטיביות. האינדיבידואליזם ה"יחזקאלי" הביא ברכה רבה לעולם. הוא מדגיש ומעודד את הבחירה החופשית של כל אדם. הוא לא מאפשר לנו להיתלות ברוע ובשחיתות שסובבים אותנו ודורש מאיתנו להיות צדיק, גם בסדום. אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים לראות גם את הכלל. אנחנו צריכים להבין את המורכבות. יש פרטים, ויש להם יכולת בחירה. וגם אנשים שמגיעים מהרקע הכי מורכב, עשויים להיות בני אדם נהדרים. ובמקביל, יש תרבות. ואם נתעלם ממנה, נמצא את עצמנו בבעיה גדולה מאוד.

כשרואים את העולם דרך שני מבטים, זה יוצר מורכבות. זה לא תמיד פשוט. אבל לדעתי, אין לנו ברירה אלא להתבגר. להפריד בין פרטים לתרבויות. להילחם בתרבות מלחמת חורמה ולהעניק לפרטים את חזקת החפות. לתת להם פתח ולהאמין בבחירה חופשית.

יש לנו מלחמה עם תרבות. אנחנו לא יכולים לקבל בתוכנו מסגדים שמעודדים שריעה, וגדלים על ברכיו של נביא הג'יהאד, המרמה וההרג. אנחנו לא יכולים לקבל תרבות שרוצה להשמיד אותנו, ואז רק לעקוב אחרי אחמד ועלי ולוודא שהם לא עוברים על החוק. אחמד ועלי אינם הבעיה. בכלל, לו היינו נולדים במקומם, ייתכן והיינו מתנהגים כמותם. התרבות שלהם היא הבעיה. בה אנחנו צריכים להילחם. המצב כיום במדינת ישראל שבו מסגדים ובתי ספר מוסלמיים משגשגים ללא שום פיקוח, הוא עיוות מוסרי שיעלה לנו במחיר יקר מאוד. אנחנו צריכים לקבל את הפרטים ולעודד אותם לבנות לעצמם חיים טובים. ובמקביל להילחם בדת שלהם בנחרצות.

אז האם אנחנו צריכים להיות נגד רב תרבותיות?

ממש לא. אנחנו יכולים לקבל תרבויות שונות, כמו שאנחנו מקבלים פרטים שונים. אבל כמו שלא נקבל פרט שפועל כדי להשמיד אותנו, כך אל לנו לקבל תרבות שפועלת להשמיד אותנו. הבעיה היא לא שאנחנו רב תרבותיים. פתיחות לתרבויות היא דבר נהדר, מעמיק ומעשיר. הבעיה היא שאנחנו לא מבינים שיש דבר כזה בכלל תרבות. שיש ישות כזו. ועלינו לשפוט אותה.

וזה כמובן, פותח שאלות רבות. איפה עובר הגבול בין פרט לחברה? איך רואים את היער, בלי לטשטש את העץ? איך נלחמים בתרבות למעשה? איך מתאימים מערכת חוקים היודעת לראות רק פרטים, לכזו שמצליחה לראות מעבר להם? ועוד.

אלו שאלות קשות מאוד. שאלות שהעולם המערבי פשוט לא בנוי כדי לפתור. אבל בואו נתחיל בלזהות שיש דבר כזה כלל. שיש דבר כזה חברה. שלא נסיים כמו במערב אירופה.