בוקר מאוחר, שקט, חלול. הגוף שלי מונח על הספה החומה, ציונה מקרקשת במטבח כבר מעל רבע שעה, מכינה תה והעיניים מטיילות שוב, באותו המסלול. ספלי החרסינה שציונה קנתה לפני עשרות שנים בשוק ההוא ברמלה, מונחות על שידת עץ מגולפת. רקמה צבעונית שמיכל, הבכורה שלנו עשתה כשהיא הייתה נערה ורק הקיר שלנו מעריך אותה מספיק כדי לאחסן אותה, ויטרינה צרה עם חנוכיית כסף קטנה שאבא ז"ל קנה לי לחתונה מסוחר אחד בעיר העתיקה, התמונה של גבריאל.
ושוב העיניים נעצרות. גבריאל.
בלורית שחורה, חופשיה, מצח חזק, עיניים בורקות. ושוב נפער החלל. שוב. אחרי כמה שנים? אני לא יודע, מי סופר. שוב, כמו בכל פעם מחדש. גבריאל. הצחוק המשוחרר, החצוף לפעמים, זה שאני אולי לא תמיד אהבתי, אבל שעכשיו הייתי נותן הכל כדי לשמוע שוב. תנועת הראש הקלילה, הכריזמה, העוצמה. הלב שלי נמעך, נקרע באיטיות צורבת, אני נאנח בשקט ועוצם עיניים. אני יודע, זה לא יעזור, שום דבר לא יעזור, כבר לפני שנים הוא הלך למקום שממנו לא חוזרים יותר, אבל הלב לא מפסיק לקוות. אולי בכל זאת. אולי רק לרגע אחד קטן, רק... אני מנענע בראשי ופוקח עיניים, מלטף בעיניי את קווי המתאר הנוקשים.
גבריאל, הוא היה כל מה שאני לא. אני מביט אל תוך עצמי ונאנח שוב. הוא היה מצחיק, סוחף, ואני יבש כמו עץ כרות במדבר. המחשבה שלו הייתה חדה, מהירה ושלי מעורפלת, הוא היה חברותי ואני בודד, הייתה בו אנרגיה שאני לא מסוגל להסביר. אני מביט בעיניים הירוקות הבורקות. שרירי הכתפיים. לא, זה לא הוגן שהוא הלך. אני לא אדם שנוטה לשאול למה דברים קורים, אבל במקרה הזה... זה לא היה צריך לקרות. הוא היה השמחה שלי, הכוח, החיים. אני משפיל את הראש בכניעה, אני עכשיו קליפה ריקה. כמו שקית במבה מרוקנת. חסרת משמעות, חסרת ערך וגבריאל...
קולות הקרקוש מתגברים ואני מסובב את הראש, מלביש על השפתיים חיוך מלאכותי.
"היי" ציונה פונה אליי, מדדה באיטיות ומחזיקה צלחת חרסינה עם ספלון תה לבן מבריק, "בוא גבריאל, הכנתי לך תה לואיזה שאתה אוהב" אני מתיישר בספה ומהנהן לה לתודה.
Commentaires