"יאללה יאללה, תתקדמי כבר יא אום-עומאר" אני מצליף את המילים באישה כמו שמצליפים בחמור. "עוד מעט תרד השמש ועוד לא רואים את הצוקים של בית-נעוד" אני נאנח, מביט בגוף השמנמן המכוסה שמלת כותנה לבנה וברגליים המנסות למצוא שיווי משקל על האבנים החלקות. בחיי הנביא, אני מנענע בראשי, איזה יצורים ברא אללה בעולמו, ואני מסתובב וממשיך לעלות בפיתולי השביל הצהבהב.
"אההה..." נאנחת האישה בקול הצווחני שלה, "אההה... יא אבו-עומאר! אמרתי לך להביא חמור!" רק מתלוננת האישה הזאת. שנים היא מתלוננת, מאז שלקחתי אותה.
"די, די אישה" אני עונה בקול עייף וממשיך לצעוד קדימה מבלי להסתכל לאחור. "תפסיקי לילל כמו כלבה רעבה. מי מוציא חמור למסע במדבר? האוויר פה יבש כמו פיתה שרופה. בחיי אללה, הוא לא היה מחזיק שעה".
"וגמל?"
מאיפה אני אביא לה גמל? אני מסתובב שוב ומתבונן איך היא מנגבת את הזיעה מן הפנים האדומות שתחת הרעלה השחורה. "תקשיבי טוב יא-מרתי" אני מצביע בראשי אל הנקיק העמוק שמשמאל לשביל ולא אומר דבר.
"מה, אבו עומאר?" היא קוטעת את הדממה הנהדרת בקול הדקיק, הצורם.
"שקט שקט, תקשיבי למדבר".
היא מביטה סביבה ומחזירה לי מבט מבולבל "אבל המדבר שותק, יא אבו-עומאר"
"נכון אישה" אני מסתובב וממשיך לעלות, "תלמדי ממנו".
שקט מבורך חזר למדבר. השמים עדיין כחולים אבל השמש יורדת מערבה וקרניה מתרככות, כאילו התעייפה גם היא וזעמה שכך עם הזמן. הזמן משקיט ומשכיח את הכול. בחיי אללה, את הכול.
השביל ממשיך הלאה, מקיף פסגה שטוחה ויורד במדרון תלול עד לוואדי נעוד. עד כוכב ראשון נהיה בכפר, אינשאללה. אני מביט בצל הצוקים המתפשט על הנוף כמו שפשטו צבאותיו של הנביא אז, לפני שנים, בכל העולם, ושומע מן הואדי קול עמוק, קול של חליל בודד. כנראה רועה מהכפר.
"אהה!" נשבר הקסם, "אהה, אבו-עומאר! אתה שומע את החליל?"
"כן, יא אום-עומאר, כבר מזמן אני שומע אותו".
"יא! בחיי אללה הרחמן והטוב, אם זה לא החלילן מעין אל-ברזוק, אני לא אום-עומאר!"
"החלילן מעין אל-ברזוק? יא מג'נונה!" אני מטיח בה, "יא מג'נונה בת מג'נונים, החלילן הוא סיפור בדים ועין אל ברזוק היא סיפור בדים, ישבת ליד יותר מדי מדורות. זה סתם רועה מבית נעוד".
"החלילן אמיתי!" היא מתעקשת וקולה הגבוה מתערב בקול החליל המטפס מאי שם, "אמיתי, בשם הנביא! אבו ג'מאל הזקן בעצמו סיפר לי: יש חלילן וכישוף בחלילו וקולו מנצח מלחמות, מאחה אהבות שבורות ומרפא לבבות!"
"בסדר בסדר, מה שתגידי אום-עומאר. עכשיו תני לי להקשיב".
השביל מתפתל מטה, אל הוואדי, והמנגינה השקטה מקבלת את פנינו, פשוטה כמו החול וחשופה כמו המדבר, נוגעת ולא נוגעת. אני מחייך, נושם את האוויר המתקרר וממשיך לרדת. האישה כבר בטח מדמיינת כיצד תספר לנשות הכפר את נס החליל המופלא ששמעה באזניה, בחיאת אללה, וגם בעלה שמע... אבל אינני מניח למחשבות להפריע ליפי המדבר ולמתיקות החליל. לא צריך אגדות מטופשות כדי ליהנות ממנגינה טובה. מה אדם צריך? חי אללה, מרחב, קצת מים ומנגינה... השמש שוקעת אך הקול העדין ממשיך לטפס ולמלא את הוואדי והוא אוסף אל תוכו את האבק הצהוב, ועמו פיסות כאב שנשכחו. אה... אני מנענע בראשי, לו רק ידעתי, כמוהו, לנקות את הכאב... הקול נספג באוויר, מקיף אותי כמו הרוח, עולה מן האדמה ומהדהד מן הצוקים, בוכה, מתפתל ומתגעגע. כמה געגוע יש בעולם? כמה? אני מנסה לברוח מן הזכרונות, אבל מי שנמצא בואדי איננו יכול להתחמק משיטפון. הנה העיניים הגדולות, החומות. הריצה הילדותית בין האוהלים. הצחוק המתגלגל, הפשוט.
איי, חי אללה הרחמן והטוב, כמה בדידות יש בעולם, כמה כאב. איך ילד קטן כל כך יכול להשאיר כאב גדול כל כך, איך פחות מחמש שנים של צחוק משאירות אחריהן אינסוף שנים של געגוע. הנה עומאר מלקק זעתר מפיתה גדולה, הנה עומאר רץ אחרי בן הדוד, הנה עומאר על גמל, הנה עומאר... אם הייתי יודע אז כמה הרגעים הללו שווים, חי אללה הרחום, לו רק הייתי יודע...
החליל נספג בחול, צליליו נוגים, בוכים בלחישה. מה אדם יודע? מה? כמו חול ברוח, כמו מים בגבים, כלום. אבו ג'מאל הזקן מניח לי יד על הכתף, מביט אל כפות רגליו, שותק. כאפיה מתנופפת ברוח, צרחות באוהל. עיניי כבות. מה שהיה חי כל כך, עכשיו יבש כמו מדבר. הקול המתוק של ג'לילה שהפיק שירי ערש רכים כמו צמר טלאים, צווח עתה בקול חרוך כמו פיתה שרופה. העיניים הבהירות, הבוהקות שלה מתכסות חולות מדבר.
לכל מקום שאני מביט אני רואה אותן כמו שהיו אז, כשהייתה צעירה וזקופה. עמוקות, רוטטות, נרגשות, שעות הייתי מתבונן בהן, אך שוב אינני יכול. החליל עולה לעוד בכי מהדהד, לעוד זעקה. כמה, כמה אפשר לבכות? כמו החול, כמו המדבר. עוד ועוד. הכאב לעולם לא נגמר. איך היא הביטה בי אז, בליל הכלולות. התקווה, היופי, התמימות. לאן כל זה הלך? מתי זה נעלם? הכול נקבר עם הגוף הקטן של עומאר, התייבש והתפורר והתפזר עם האבק ברוח. ושוב החליל יורד, מלטף את המרחבים, מתחכך בהם, מנסה למצוא בהם נחמה, מבקש אוזן קשבת.
קול החליל גווע לאיטו, כמו החיים, חי אללה, כמו החיים. אני נושם נשימה עמוקה ודומיה נחה על סלעי המדבר החשופים. כמה בדידות יש בדממה... חי אללה הטוב, כמה בדידות...
אני עוצר לרגע ומביט לאחור אל ג'לילה, ובעיניה החומות הנוצצות מבכי. אני מתקרב אליה שני צעדים ומניח יד רכה על הכתף המיוזעת. "די, די ג'לילה, בואי" אני לוחש לה בעדינות "תכף נגיע לבית נעוד".
Comentarios